קמילה

אני צופה בך נובלת; תווי פנייך מתקמטים ונסגרים. אני מנסה לפתוח אותם, שופכת עליהם מים טהורים, אבל הטבע עושה את שלו. הוא עובד סביב השעון; משנה את גוונו לפי מזגו. היום הוא יבש, אתמול הוא יבש, והדברים שמתרחשים סביבו קצת פחות יבשים כשחופרים בתוכם. את נתונה לשינויים, אבל ממני את מתחסנת. לרגע את מניחה מגן של עלים זקופים וקוצים, שבתגובה אליהם אני מתחילה לצעוד לאחור; מהר ככל האפשר. נסוגה מפני הקמילה שאני לא מבינה. אני מדליקה גפרור וזורקת, אבל את אומרת "אין דבר," הצמח מזמן כבר האפיר ונקבר. השדה נשרף לעיתו; מכבה את הירח.
אין דבר, את עולה מן הערפיח בעוד צעדיי לאחור גדלים.
פנים חדשים, חיים חדשים- קמילה של אתמול.