קטע קצר שכתבתי עכשיו, סוג של פריקה, אפשר לומר. אשמח לתגובות!

(אז ראיתי אתמול סרט שגרם לי לצלקת נפשית אמוציונלית במיוחד, אף על פי שידעתי שמה שיקרה יקרה, וזה דיכא אותי, למרות שהסרט ממש טוב. אז כתבתי קטע מתוך הסיפור שלי שההשראה לא נבעה מהסרט, אלא זה צירוף מקרים שזה מזכיר. בכל מקרה, אשמח לתגובות! ניסיתי לתאר כמה שיותר אבל לא ממש יצא לי :<)

מצאתי את עצמי יושב באמבטיה ומתבשל בתוך המים החמים, כשאני לא יכול לזוז בכלל וממשיך לבהות בקצף שעל פני המים. עצרתי את נשמתי והכנסתי את כל ראשי לתוך המים. הרמתי את ראשי והרגשתי את השיער הרטוב שלי נדבק לפניי. המים שעל פניי התמזגו עם הדמעות שכבר הספיקו להתייבש על לחיי. לא היה לי חשק לעשות כלום. הרגשתי ריק מבפנים. רציתי להמשיך להישאר בתוך המים, שאף על פי שידעתי שיתקררו בקרוב ולא יהוו לי נחמה לאורך זמן, נתנו לי כרגע תחושה מרגיעה ושלווה, שכנראה תיעלם ברגע שאצא מחדר המקלחת.
את השקט ששרר בחדר קטעה דפיקה בדלת. מיד אחריה שמעתי את קולה של מירה מאחורי הדלת. "טנא, אני יכולה להיכנס?" היא נשמעה מודאגת.
אני לא השבתי לה. באותו רגע, בכלל לא היה לי אכפת מה יקרה הלאה. שתיכנס, שלא תיכנס, שום דבר לא ישנה את המצב הנוכחי כרגע. מירה פתחה את הדלת בכל מקרה. היא התקרבה אליי והתיישבה על יד האמבטיה. אני המשכתי לבהות בקפץ שעל המים.
מירה הזיזה את השיער הרטוב שלי מפניי בעדינות. הסתכלתי עליה רק במבטי, ומיד חזרתי לבהות קדימה.
"תגיד משהו." היא ביקשה. עדיין, לא עניתי לה. לא מצאתי את הקול בתוכי לעשות זאת. "אני שונאת לראות אותך ככה." היא אמרה. "יותר מזה, אם אתה נותן לי להיכנס כשאתה עדיין בפנים, משהו ממש לא בסדר אצלך." היא ניסתה לגרום לי לחייך, אבל לא היה לי חשק לצחוק באותו רגע. "בוא נדבר על זה." היא ביקשה שוב.
"על מה?" אחרי הרבה זמן שלא הוצאתי הגה מפי, הרגשתי מוזר כל כך לעשות זאת פתאום.
"על אח שלך." מירה אמרה.
"אין מה לדבר. הוא מת." השבתי.
מירה נאנחה. "למה לא סיפרת?" היא שאלה בדאגה.
"אני לא יודע." עצמתי את עיניי. "אני מצטער ששיקרתי לך. כל כך הרבה פעמים."
"לא עשית את זה בכוונה רעה." היא אמרה.
"זה פשוט – אחרי שהצלחתי סוף-סוף להשלים עם זה, להתחיל מחדש," התחלתי לשפוך את מה שהיה על ליבי. "אני פתאום רואה אותו בכניסה לבית, כשהוא נראה בדיוק כמו בפעם האחרונה שראיתי אותו, והוא אמיתי, והוא חי – ואני – " לא הצלחתי לסיים את דבריי לפני שפרצתי בבכי שקט. מירה שמה את ידה על כתפי בניסיון לעודד אותי.
"אבל הוא חי." היא אמרה בחיוך.
"אבל אני לא רוצה." הכרזתי בקול מאופק. "הוא לא יכול להופיע פתאום ולצפות שהכל יחזור להיות כמו קודם."
"הוא מחכה לך בסלון." מירה אמרה. "אם אתה רוצה." היא התקרבה ונישקה את לחיי, לפני שיצאה מחדר המקלחת והשאירה אותי לחשוב לבד.