קטע ישן שכתבתי פעם- אשמח לתגובות :)

שרי פקחה את עיניה החומות לאט, מנסה להבין מה קרה לה לפני שהתעלפה.
" איפה… איפה אני?" שאלה בקול סדוק.
" את נמצאת בארץ הפלאות." היא שמעה קול עדין עונה לה. שרי התרוממה לאט. היא ראתה יד מושטת לעברה. היא תפסה ביד ועמדה על רגליה.
" ארץ הפלאות?" שאלה שרי. מולה עמדה נערה בגילה. שיערה היה מנופח מעט וצבעו היה אדום כצבע האש, ועיניה היו ירוקות כמו הדשא שעליו עמדו.
" למען האמת, מופלא היא לא." אמרה הנערה. " אני ממש מצטערת בשבילך.".
" למה את מתכוונת? מה המקום הזה? מי את?" שרי הציפה אותה בשאלות.
" שמי גחלילית. שם מוזר, נכון?" אמר גחלילית בגיחוך.
" זה שם נחמד. מיוחד כזה." ענתה שרי בחיוך קטן.
" תאמרי לי, מה את זוכרת מלפני שהגעת הנה?" שאלה גחלילית.
" ובכן…" שרי ניסתה להיזכר, " אני זוכרת שיצאתי מהבית שלי אל הרחוב, משם הלכתי לפארק עם המחברת והעפרונות שלי כדי לצייר. ו… עכשיו אני נזכרת! הייתה סופה! סופת הוריקן חזקה שפשוט משכה אותי אליה, ואני הסתחררתי והסתחררתי, ואז… אז הגעתי לכאן ופגשתי אותך.".
" יש לך מזל. אני הגעתי לכאן דרך בולען שנפער מתחתיי." ענתה גחלילית, מנסה לשפר את מצב רוחה. שתיהן צחקו.
" גחלילית, למה התכוונת כשאמרת כשאת מצטערת בשבילי?" שאלה שרי בדאגה.
" טוב, העולם הזה, הוא יכול לתעתע אותך עם כל הטוב שיש בו, אבל הוא נוראי." ענתה גחלילית.
" יש לי הרגשה שאני לא רוצה לשמוע על זה. אז… אני פשוט אנסה לחזור לביתי." אמרה שרי והחלה ללכת.
" אבל שרי, זה מה שאני מנסה לומר לך." גחלילית קראה לעברה. " אי אפשר לחזור הביתה.".
שרי השתתקה ולא נעה. ליבה דפק בחוזקה. " למה את מתכוונת?" שאלה בקול רופף.
" אי אפשר לחזור הביתה. האמיני לי, ניסיתי בכל מאודי, אבל אי אפשר לצאת מכאן." הסבירה גחלילית. " המקום הזה… הוא לא קיים בכדור הארץ.".
" למה לעזאזל הגעתי לכאן?" שאלה שרי בכעס.
" אינני יודעת. אך אל תתרגזי, כי אנחנו באותו מצב. אני הגעתי לכאן לפני שלוש שנים. בהתחלה גם אני הייתי מבולבלת וכועסת, אך כשהבנתי שכך נקבע, פשוט השלמתי עם זה." הסבירה גחלילית.
" אז הגעת לכאן כשהיית בת שתיים-עשרה." אמרה שרי.
" לא ממש. הגעתי לכאן בגילך. עכשיו אני בת שמונה-עשרה." ענתה גחלילית.
" אבל את לא נראית כבת שמונה-עשרה." אמרה שרי בבלבול.
" זה עוד אחת מהמוזרויות של המקום הזה. ברגע שהגעת לכאן, הגוף שלך לא גודל, לא משנה בת כמה את." הסבירה גחלילית.
" מה אעשה עכשיו?" שאלה שרי בייאוש. היא התיישבה על הדשא הטרי, מחבקת את רגליה בשתי זרועותיה ומניחה את ראשה עליהן. גחלילית מיהרה להתיישב על ידה.
" תחיי." ענתה גחלילית. " הביטי בצד החיובי. יש לך הזדמנות לחיים חדשים, להכיר חברים וחברות חדשים, לחיות בעולם מיוחד ויפה יותר.".
" זה בתנאי שמחסירים את העובדה שאת הרחק מהבית, אין לך אפשרות לחזור, ואינך יכולה לגדול." הוסיפה שרי לדבריה.
" נכון." ענתה גחלילית. " אבל אני מבטיחה…", שרי הביטה בה בסקרנות.
" אעשה כל דבר בשביל שתרגישי טוב יותר. בוא בזמן את תתרגלי לזה." אמרה גחלילית והניחה את ידה על כתפה של שרי.
שרי חייכה, וכך גם גחלילית.