קטע בלי שם שכתבתי (קשור לסיפור שלי)

העיניים שלו רטטו וליבו דפק בחוזקה כפי שלא דפק מעולם. הוא הרגיש כאילו הוא עומד לצאת מחזהו בכל רגע ולהמשיך לפעום גם אחר כך. עוד לפני שבכלל נכנס לחדר הוא הרגיש איך העיניים שלו מתחילות להירטב יותר, ואיך תחושת המחנק בגרון שלו הולכת וגוברת. הוא מעולם לא היה חלק מסיטואציה כזאת. אילו היה מבין בזה, אולי הוא היה מרגיש מפורק פחות בנשמתו. הוא סגר את הדלת בשקט ומיד איבד את שליטתו ברגליו והתמוטט על הרצפה כשהוא נשען על הדלת. דמעה ראשונה זלגה מעינו. הוא הרים את מבטו לעבר המיטה שלו. בכל הכוח שעוד נשאר לו הוא ניגש אליה ונחת עליה כשהוא מניח את ראשו על הכרית הגדולה והלבנה.
טיפה אחת הרטיבה אותה. והנה עוד אחת, ועוד אחת. הוא כבר לא היה יכול לשלוט בעצמו. הוא דחק את ראשו בתוך הכרית כדי שלא ישמעו את קולות הייסורים שלו. הוא תפס בקצה השמיכה ומשך אותה כך שתכסה את כל גופו.
עברה לו פתאום המחשבה הזאת בראש. מה יקרה כשמאל יגיע. מה הוא אמור לספר לו? הוא לא יוכל להכחיש את מה שקורה, וזה יהיה בלתי אפשרי שמאל לא יתעניין וירצה לעזור. אבל הוא לא רצה לערב את אחיו בזה. הוא לא רצה שהוא ידע. איך הוא אמור להסתכל עליו אחר כך? הוא הרגיש מושפל כל כך. הוא לא ידע מה לעשות.
הדלת נפתחה וקול מוכר דיבר אליו. "תאמין לי, לפעמים אני לא מבין איך השלישייה עדיין לא גרמה לשריפה בבית." היא נסגרה אחריו. "זה כמעט קרה הפעם." הוא גיחך.
ניר לא ענה לו. הוא המשיך לבכות לתוך הכרית, אבל ניסה שלא לעשות שום קול שיוכל להבחין בו. זה לא עזר לו במיוחד. הוא שמע איך צעדיו של מאל מתקרבים אליו.
"ניר?" הוא נשמע מודאג. "אתה בוכה?"
"כן."
"מה? למה? מה קרה?" מאל התכופף אליו והזיז את השמיכה מעל ראשו. "היי. תענה לי."
"נפרדתי ממירה." הוא השיב.
מאל צחק בהקלה. "זה הכל? בגלל זה אתה בוכה?"
"כן. לא. לא ממש." בכל הזמן הזה הוא המשיך לטחוב את ראשו בכרית, דבר שגרם לו להישמע מעומעם יותר ופחות מובן.
"אז מה זה?" שאל מאל בחשש.
ניר שוב שתק.
"ניר. בבקשה תגיד לי, אתה מדאיג אותי."
הוא לא ענה. מאל חיכה כמה שניות עד שהחליט להתרומם ולצאת מהחדר. "אני הולך להביא לך כוס מים ונייר, ואחרי שאני אחזור, אני רוצה שתספר לי מה קרה." הוא סגר אחריו את הדלת.
לאחר כמה רגעים ניר הרים את מבטו לעבר הדלת. פניו היו אדומות. המשקפיים שלו היו רטובות מדמעות. הוא התרומם והתיישב על המיטה וניגב אותן עם השמיכה בעוד ניסה להסדיר את נשימתו ללא הצלחה.
דלת החדר נפתחה ונסגרה כהרף עין. מאל מיהר ללכת אליו ולהתיישב לצידו על המיטה. הוא הגיש לו את כל המים ושם לידו את חבילת הטישו. "תיקח את הזמן." הוא אמר לו.
ניר שתה את המים בלגימות קטנות. הוא חשב איך להגיד את מה שרצה להגיד. הוא ידע שלא יוכל להסתיר את מה שעובר עליו. הוא גם ידע שהוא לא רוצה להסתיר את זה. הוא לא רוצה להיות לבד.
"אני הומו, מאל." הוא אמר לפתע בראש מושפל.
מאל הסתכל עליו בהפתעה. הוא לא ציפה לזה, בזה הוא חייב להודות.
"ממתי? זאת אומרת, ממתי אתה יודע?" הוא שאל.
"אני אפילו לא זוכר. עוד לפני שהתחלתי לצאת עם מירה." הסביר. "לא רציתי להאמין בזה אז הצעתי לה, אבל הבנתי שאני לא נמשך אליה בכלל, או לכל בת. ואני-"
"אני מבין." השיב.
"באמת?" ניר הופתע מכך.
"כן." מאל אמר. "ציפית למשהו אחר?"
"טוב-"
"חשבתי שאתה מכיר אותי. מה, מאה שנה פלוס זה לא מספיק בשביל לדעת איך אני אגיב?" הוא אמר.
"לא לזה. אני בעצמי לא יודע איך אגיב." ניר השיב.
"זה לא דבר רע."
"זה כן." ניר הסתיר את פניו עם ידיו. "אבא שלי לא אמר את זה אף פעם, אבל הוא תמיד רמז שזה חטא. למה אתה מצפה ממישהו שנולד בתקופה הויקטוריאנית?"
"טוב, אבא שלי לא היה כזה, והוא נולד הרבה לפני. אז אתה לא צריך לפחד בגלל שום דבר שקשור לזה. המשפחה שלנו לא מגרשת אף אחד." הוא הסביר בחיוך וקם שוב אל הדלת. "אתה בא?"
"לאן?" שאל ניר בבלבול.
"למגרש או משהו כזה. לעשות משהו. זה עדיף על להיתקע בבית." הוא אמר. "קדימה."
ניר הסכים בלית ברירה. זה היה לו קצת מוזר שעכשיו הוא מחייך, בעוד שלפני כמה דקות הוא רק רצה לקבור את עצמו באדמה ולא לצאת משם למשך כמה שנים.
איך מאל הצליח לעשות את זה?