קור נגד בדידות – מפגש כיתתי

שערותי סמרו וגופי רעד. שיני נקשו בחוזקה ועורי קפא. היה לי קר. אבל הפחד גבר על הקור.
הפחד להיות מנודה.

הייתי עם חברים מהכיתה. יצאנו למפגש כיתתי ליד המזרקה. היה שם קר אבל רק לי. לאף אחד לא היה רק כמו לי. שיחקנו אמת או חובה. רציתי ללכת אבל ידעתי שזה יזיק לי. הם יגידו שאני מבריזנית וזהו הלך עליי.
להצטנן, להיות קפואה או להיות מנודה?
נשארתי. רון יצא איתי. הוא שאל אותי. רון הוא הילד הכי מצבן בכיתה. הוא נתן לי כמשימה ללכת להסתובב סביב הברכה. הסתובבתי צמוד לברכה. ואז הוא הפיל אותי. הוא הפיל אותי למים המזוהמים. כולם צחקו. הייתי אומללה.

התעוררתי על המעקה של הברכה. המים מהזרקה התיזו עליי. הבטתי סביב. לא הבנתי איפה הם. הם נעלמו. חשבתי שבטח הם לא רצו להעיר אותי והלכו. זה מה שחשבתי אז.
תהיתי לעצמי איפה התחנה הבאה בסיור של רון – רון עשה לנו כאילו סיור במקומות המוכרים לכולנו כמו הגינה מול בית הספר, הצומת ועוד דברים בדרך. התחנה הראשונה הייתה חנות הגלידה הקטנה. אכלנו גלידה. לי בהתחלה לא היה כסף אז התקשרתי לאמא שתביא לי כסף. חיכיתי לה בחוץ כשכולם היו בפנים. אמא באה ונתנה לי את הכסף. הלכתי לקנות גלידה וישבתי בשולחן הבנות. הן כלל לא שמו לב שלא הייתי. זה היה טיפה מאכזב. לפעמים כשבת הולכת פתאום ולא אומרת לאן הבנות בהתחלה מחפשות אותה וכשהיא חוזרת הן שואלות אותה שאלות כמו:
"איפה היית?" ו"לאן הלכת?" ו"למה לא אמרת?" ועוד…..
אותי לא שאלו. אני שמחה שהתחמקתי משאלות כאלה כי לא רציתי שהן ידעו מה עשיתי אבל זה אומר שהן כלל לא שמו לב שלא הייתי.
התחנה השנייה הייתה המזרקות ואת הסיפור שם כבר סיפרתי….
אני לא יודעת מה התחנה הבאה אבל אני מתארת לעצמי שזה הקניון. או שהם הלכו הביתה. גם אם אלך לקניון לא אוכל למצאו אותם כי הוא גדול. לא ידעתי אף מספר טלפון של הבנות אז לא היה לי דרך לתקשר איתן. הלכתי הביתה.