קורות חיי, והדובי ששמע אותן

שמיים. מראה די מרהיב, נכון? אתם רואים אותו כל יום; אפור, חסר-עננים, כחול שמסנוור בעיניים, גשם, ומדי פעם– קשת שבוהקת בצבעים מרהיבים. צבעים שהופכים הכל לטוב יותר. בשבילי זה מקום שאני יכול להביט בו כשאני רוצה לברוח. לברוח מהמציאות.
אני מעדיף לשמור את השם שלי באנונימיות, ואני בן 13. יש לי עיניים חומות ושיער שחור. מראה די רגיל. אבל מתחת לבגדים הישנים שהיו פעם של אחי הגדול- הכל מתגלה. כל הצלקות, שטפי הדם, הסימנים הכחולים, הפלסטרים, התחבושות, והחתכים שבידי שנוצרו מסרגל המתכת שלי..
יש סיבה לכל זה. מעולם לא הייתי ילד שמחפש תשומת לב, והאמת שגם לא היה לי ממי לקחת תשומת לב. אמי העסוקה בעבודה שלה, אבי, שכל הזמן נמצא בשליחויות בחו״ל ואחי שבצבא- מותירים אותי ללא מישהו לדבר איתו על כל הדברים האלה. אימא שלי טלפנה כמה פעמים לבית הספר בעניין הזה, ולא שמתי לב שהם עשו משהו בעניין. נחמד מצדם.
הארון שלי מלא במותגים חדשים- חולצות ״טי״ מצוירות מאמסטרדם, ג׳ינסים יקרים ונעלי ״נייק״ מאובקות מחוסר שימוש- אך שלמות לגמרי. אני לא מוצא טעם ללבוש את כל הדברים האלה, כי כמו שאומרים- האדם הוא זה שעושה את הבגד, ולא הבגד הוא שעושה את האדם.
העננים מתחילים לכסות את השמש החמימה, שמקרינה את אורה על הדשא המטופח והפסלים היפים. אני קם מהדשא ועושה את דרכי לכיוון החדר שלי- אולי שם אוכל לבהות בקיר או לצייר.
זה הדברים שאני עושה כל יום. קם בבוקר, מצחצח שיניים- לובש חולצה ישנה, מן הסתם, הולך לבית ספר, חוזר הביתה, אוכל, בוהה, ישן, וקם בכל בוקר כדי לעשות למחרת את אותו הדבר.
אני פותח את הארון שלי ומסתכל במותגים החדשים המקופלים-תמיד שנמצאים שם. אני נוטל לידי את אחד הסוודרים. סוודר בצבע אדום-לבן-כחול עם האות A רקומה בחזית. אני מניח אותו ומתיישב על המיטה שלי.
הקיר שמסביב למיטה מכוסה בציורים שאני מצייר באחד מרגעי ה״בהייה״ שלי. באחד הדפים שתלויים שם מצויר ציור של המורה שלי לספרות, האישה היחידה שבאמת נחמדה אליי. הוא ציירה לי סמיילי מחייך ליד הציון ״89״ במבחן בספרות. אני אף פעם לא מצביע בשיעורים, אבל היא לא אומרת לי שום דבר על זה. כן. ככה זה כשאנשים נחמדים אליי. זה בקושי משהו.
מתחת לציורים יש ערימה מבולגנת של מחברות, עטים, עפרונות, דפים מקומטים, ומעל הערימה- דובי צהוב עם צעיף בד קשור סביב צווארו, שעל בטנו רקומות המילים ״אני אוהב את אימא שלי״. כן, ממש.
אני לוקח אותו מהערימה. גודלו בערך כגודלו של כדור באולינג, והוא עגלגל ביותר. יש לו חיוך חמוד, עם אף חום מלמעלה ועיניים מחרוזים שחורים.
אני מושיב אותו לפניי. ״אתה נראה נחמד.״ אני אומר לו. הוא עדיין מחייך. רגע, למען השם. אני מדבר לבובה?!
״שנינו קצת דחויים, מה?״ יש משהו בתוכי שגורם לי להמשיך לפלוט מילים לגוש הפרווה הזה. ״אתה לא עשית כלום, לא מגיע לך שיחרטו לך על הבטן את המילים ׳אני אוהב את אימא שלי׳ בכוח. או יקשרו סביב הצוואר שלך את הצעיף הזה. הוא בטח חונק אותך.״ ניגשתי לשולחן, נטלתי מספריים וחתכתי בזהירות את הצעיף. הנחתי אותו לצדי. החיוך של הדובי לא השתנה. ״אני מקווה שזה בסדר. אפלו לא שאלתי אותך אם אתה אוהב אותו או לא.״
הדובי המשיך לחייך. איך הוא יכול? אני שואל את עצמי. עם כל מה שהוא עבר. התחיל בתור פיסת בד במפעל, הגיע לחנויות של אמריקה בדיוק ביום של הוולנטיין ונקנה בחמישה דולר על ידי אבא שלי. אימא שלי דחפה אותו כנראה לחדר שלי כשלא שמתי לב. אימא דוחה, חשבתי. היא שמה אותו כאן כי היא חושבת שהוא.. מה? שמן? מכוער? הידיים שלי מתחילות לרעוד. אני מכיר את זה טוב מדי.
״אני חושב שאני אקרא לך קייט. רוצה לדעת למה?״ חייכתי אליו. החיוך שלו עדיין לא נמחה מפניו. סירבתי להאמין שהוא לא מקשיב לי.
״טוב, אז בעצם הכל התחיל מגיל 4..״ אמרתי, שוקע בהרהורים. לא יצא לי לספר את זה לאף אחד. ״זה היה היום הראשון בגן, והכרתי ילדה נחמדה בשם לילי. האימהות שלנו התיידדו, אז הן קבעו להיפגש באותו יום אצל לילי בבית.
״אחר הצהריים אני ואימא שלי הלכנו לבית שלהן. אני ולילי שיחקנו עם החתול שלה, חתול ג׳ינג׳י.״ הדיבור שלי נהיה חנוק פתאום. ״בשלב מסוים שיחקנו איתו למטבח, ולילי הביאה לי שפריצר עם נוזל כחול. ׳תשפריץ לו לפה,׳ היא ציוותה עליי. לקחתי את הנוזל והשפרצתי לו על כל הפרצוף..״ הדמעות הגיעו מעצמן, והספיגו את פרוותו של קייט. ״תוך שנייה הוא התחיל ליילל כמו משוגע, ואז כל הגוף של רעד והוא צנח לרצפה.״ בקושי יכולתי לדבר עכשיו. ״הוא מת. אימא של לילי צרחה ולילי בכתה כמו משוגעת. אימא שלי שלחה אותי לחדר שלי ולא קראה לי החוצה עד יום שבת.
״מאז נסגרתי. לגמרי. לא הסכמתי לדבר עם אף אחד. אפילו ביום הראשון של כיתה א׳, כשביקשו ממנו להגיד את השם שלנו, לא אמרתי שום דבר.״
הבטתי בדובי הזה, שכרגע שפכתי לפניו את הסיבה שאני כל כך.. אני. הוא עדיין חייך, אבל בגלל הדמעות שנקוו בעיני זה נראה כאילו הוא קצת עצוב.
״אתם סתם בובה. אתה לא באמת מקשיב!״ תפסתי אותו בחוזקה והשלכתי אותו על הדלת. קמתי מהמיטה ולקחתי את סרגל המתכת שלי, התחלתי לחתוך את היד במקומות שרק בדיוק החלימו. הדמעות זלגו על פניי.
״חתכית דפוק,״ אני אומר לעצמי. ״סוף-סוף יש לך חברים– ואתה זורק אותם.״ רכנתי מעל הדובון שלי. הוא עדיין חייך. אימצתי אותו אל ליבי.
״אתה עדיין רוצה לשמוע את הסיפור?״ שאלתי אותו בעיניים דומעות. הוא חייך. פירשתי את זה כ״כן״. או שסוף-סוף שמחתי שיש מישהו שמקשיב לי.
״היה לי שקט, עד כיתה ד׳. היה לנו מבחן חשוב במתמטיקה שהתכוננתי אליו כמה לילות טובים, ומלכת הכיתה העתיקה ממני במבחן. אתה לא היית כועס אם היו עושים לך את זה אחרי שעבדת כל כך קשה?! תפסתי אותה על חם מסתכלת על הטופס שלי. מעתיקה מספר במספר. הלשנתי למורה לפני שיהיה מאוחר וענישו את שנינו, והיא קיבלה עונש- אני לא יודע בדיוק מה, אבל זה לא היה משהו טוב.. ומאז היא כנראה אמרה לכל השפוטים שלה להתנכל אליי. החברות שלה זורקות לי כינויי גנאי מעליבים במסדרונות, הבנים בשכבה מרביצים לי. השיא היה..״ הדמעות איימו לחזור שוב, אבל סירבתי לזה לקרות. לא רציתי שאפילו קייט יראה – שהחבורת מטומטמים האלה הצליחה לשבור אותי. ״במופע סוף השנה של כיתה ו׳, שובצתי במקהלה. אני די אוהב לשיר, לא שירים עצובים, שירים שמחים כאלה. שהם ההפך ממני. אתה בטח מבין.״ הושבתי אותו שוב מולי. ״התחלתי לשיר, ובערך באמצע כל השכבה- שישבה בכיסאות במרכז המגרש- צרחו עליי ׳בוז! בוז!׳ הם הביאו גרעיני תירס וזרקו עליי, קייט. כמעט הוצאיו לי עין. אני המשכתי לשיר, והמצלמה המשיכה לצלם, ובערב שאחרי שהסיפור הזה שודר בחדשות. במשך כל החופש הגדול הכירו אותי כ׳הילד עם התירס׳. הם אפילו לא הוציאו אותי באור טוב. ׳חבורת ילדם שנמאס להם מזמרים כושלים מחליטים לעשות מעשה.׳ פשוט לא האמנתי. נשארתי בבית כל החופש, לבריכה לא הלכתי. אימא שלי גם הסתגרה עד שכל הרעש הפסיק, ורק אז היה לה האומץ לצאת מהמאורה שלה. עד היום היא לא סולחת לי על זה. כן, תאמין או לא,״ חייכתי חיוך מריר. ״וזה הסיפור שלי.״
היה לי נדמה שהוא עוטה מבט מבולבל. קצת נעלבתי, אבל מצד שני.. יכול להיות ששכחתי משהו? ״אהה, כן! למה קראתי לך קייט?״ הצבעתי על הציור שמאחוריו. ״בגללה. אתה רואה אותה? קוראים לה קייט. אתה קרוי על שמה. היא המורה שלי לספרות, והיא ציירה לי סמיילי עם חיוך במבחן שלי שקיבלתי בו 89.״
חיבקתי אותו. ״אני אוהב אותך, קייט. את שניכם.״