קולו של העצב.
אני לא זוכרת מתי הגעתי למצב שבו אני נמצאת. כשאדם נכנס לדיכאון, קשה מאוד לצאת ממנו. קשה לי לצאת ממנו. העצבות הזאת שעוטפת אותי. אני רוצה לצאת, אבל ללא חשק. אני רוצה להמשיך בחיים, לצחוק, לחייך, אבל למה? בשביל מה?
אני עומדת בשקט, בוהה באוויר. חזרתי מעוד יום לימודים מיותר, שבו התיישבתי לבד בפינת הכיתה, הבטתי בשממה ולא הוצאתי מילה מהפה. הילדים שפעם היו חברים שלי כבר לא מתאמצים להראות שאכפת להם, אני מבינה שהם עברו הלאה. גם אני עברתי הלאה. אולי אני מדחיקה את הרגשות שלי, אולי אני מדחיקה את הצורך שלי בחברה. 'אני לא צריכה אף אחד, אני יכולה להיות לבד' חשבתי נחרצות.
היה גשום מאוד כשחזרתי הביתה, נרטבתי. לא הבחנתי במשמעות לפתוח את המטרייה. 'אני לא צריכה הגנה' חזרתי שוב ושוב בראש.
לא חוויתי אף אירוע מיוחד בחיים. לא מוות של אדם קרוב או שבירת לב קורעת. זה פשוט קרה יום אחד, בלי ששמתי לב. הלכתי ברחוב לבד, ירד גשם. השמיים עדיין היו בהירים, למרות העננים הכהים שכיסו את הכחול. לא עבר אף אדם ברחוב. חייכתי, שמחתי מהיום המקסים הזה. התעטפתי חזק במעיל כדי לא להרגיש את הקור. המשכתי ללכת, עם חיוך רחב, עד ששמעתי קול מוכר. קולו של העצב.
תגובות (3)
היה בזה משהו לא בנוי טוב אך היה בזה גם משהו יפה. הסוף קצת לא מובן אבל הסיום ממש ממש טוב עם קולו של העצב. שמעי לכי ביוטיוב noah elkrif הוא ממש עוזר בדיכאון. ממש.
שוב תודה :)
חסר לך לא לרשום אותו ביוטיוב, הוא משנה פרספקטיבה על החיים