קבוקי

היא הייתה זעירה, עם שיער וורוד כמו פנתר וקול גדול כמו האמפייר סטיייט וכולם צחקו עליה כי קראו לה קבוקי.
היא נעלבה וכעסה שקראו לה כך, אבל אבא שלה רק היה מחייך חיוך מסתורי ואומר שזה ביפנית, ושכשאימא שלה גילתה שקבוקי בתוכה- הם טיילו שם- ביפן, בפריחת הדובדבן, בגנים הפשוטים עד שלמות.
אבל הוא לא סיפר לה גם שביפן, אשתו אמרה לו שהיא עוזבת את החבר הסודי שלה, עמנואל, תכול העניים והיפה עד שינאה, מלאך חי של בוטצלי. הטנור הקבוע של המטרופוליטן אופרה.
הוא היה כלכך מאושר אז, ואשתו אהבה אותו בלהט של מכורים בין הטורו של הטונה, הסאקה והמעיינות החמים של האקונה.
אם רק היה יודע יפנית או לקרוא מחשבות, גם הוא אולי היה צוחק. או כועס.
אבל היה לו את זה טוב, ממש טוב, באמת: עברית צחה, מוח. אישה. קבוקי. ואמונה עיוורת במשהו, שברירי וחי וחזק, כמו האיקו על צפרדע שקופצת למים