צשייר היקר שלי

וכמובן לא היה גהינום, אני מתכוון מתתי שלוש פעמים לפחות, אני זוכר את הטעם החלוד הקולות המעובים, תזמורת העורבנים המזעזת, ובכול אחת מהפעמים האלה לא ראיתי,לא הבטתי, לא שזפתי עיני ,לרגע!, בגיהנום.
שום משרפות קדושות, שום מבצרי בזלת ואפר, שום תתי-מקלע (המכווננים אך ורק-אלי!), שום גולגלות עבשות שעם כל פסיעה מתפצחות בדו דיאז עצבני, שום כלום!
בושה!
אז הקשיבו לי ידידי כשאעמוד כאן ואכריז, חזי נפוח, נחירי רוטטות ועניי יבשות: אין גיהנום!, פשוט אין!, זהו קישקוש אחד מעצבן שנועד ליגרום לי להתרחק מהענף- השלישי הכי גבוה- של עץ האורן שבחצר, מדירת הגג המסריחה של ארכידאה, מאלפי-טרליוני-מליוני בובות הפורצלן, החרסינה והקריסטל שמכסות כמעט לגמרי את המדף בסלון ויותר מכל מ"חורשת שלושת הציישרים" שנמצאת איפשהוא שם רחוק במקום שאם היה גהינום (ואין!) היה גן עדן (ממ..כן!)

ובכן הנני כאן- בגג- איפה שהמגדלים, הבתים, האנשים, המכוניות, העצים, הגדרות, העמודים, החצרות, האבנים, המדרכות, המנורות, הספסלים, הפחים והאוטובוסים, ניראים כמו משחק ילדים, ומרחק ציפורן אחת (טוב…ציפורן ארוכה- אחת) מונע ממני, רק הוא!, מונע ממני מלהפוך… ממש אבל ממש כמוהם…
[גיחוך]