צרחות, מגפיים כבדות, דם, ושמיים בוכים.

הנערה פסעה ברחובות האפלים, צללים דקים חצו את גופה ואור קלוש האיר את פניה.
נדמה כי הייתה משוחחת עם אדם, ידיה נעו ללא הרף ושפתיה מלמול מילים חסרות פשר, אך היא נצבה לבד ברחוב הדומם, ואף יצור חי לא עמד לידה.
קבוצה של נערים בגילה עברה לידה, היו להם מגפיים כבדות ושוט של מילים,
והם החלו להצליף בה.
מילותיהם כוונו במידה מעוררת בחילה של דיוק אל מוקדי הכאב של הנערה, הזכירו לה את הפגמים שהייתה משננת מול המראה, את הבכי של הלילה,
את החתכים שבידיים.
הם לחשו לה בשטניות כמה היא לבד, בעודה מתפתלת על המדרכה בכאבים, והצללים כבר אינם דקים עוד, אלא עבים, ושחורים, ונדמה היה כי הם נוגסים באור הקטן שאחזה בו הנערה.
היא נופפה את ידיה בעוויתות שלא נדמו כשל יצור חי, דמעותיה התערבבו בדם שנשפך מפצעיה.
והמדרכה נעשתה אדומה.
הנערה זעקה בצרחה מצמררת שיפסיקו, עד שהבינה שלצרוח לבחוץ לא יעזור לה,
המילים השורפות נאמרות מבפנים.
וברגע אחד הרחוב נתמלא אנשים, וזו ששכבה על הרצפה האדומה הייתה כבלתי נראית.
רגליים רמסו אותה, שערה הבהיר נתמלא בדמה שלה, היו מגפיים שרק דרכו עליה, והיו כאלה שטרחו לעמוד עליה לכמה רגעים, ולרקוע חזק ככל האפשר.
וכל הזמן הזה פיה לא פסק מלרצוח, והכל היה שקט כמו מוות חוץ מקולה, ובאותו הרגע התהפכו סדרי בראשית, שקט היה הרע והצרחות היו הטוב.
מראהה איבד כל צלם אנוש, כי כמות כזאת של שחור זה כבר לא אנושי, ונשימותיה הקלושות מלאו את הדממה ששררה בעקבות הדעיכה של ההמון.
כשרגליה התרוממו ברעדה, השמיים החלו בוכים בכי אימים, וקול הצרחות הבלתי פוסק של הנערה התמזג עם קולות הברקים והרעים,
אולי הם זעמו על אלוהים, שנטש בשכחה את הנערה לחסדי המפלצות בנות האדם האלו, שריסקו אותה לחתיכות.
אך המדרכה עדיין היתה אדומה, 
והכאב עדיין שרף,
 ואלוהים עדיין שכח,
והנערה עדיין צרחה.