צל של חיים

19/10/2021 210 צפיות אין תגובות

הרכב נכנס בדהרה שקטה לחצר המוצלת. בכל בוקר היא פותחת את הדלת שלמה ובטוחה בעצמה, אך הפעם זה היה שונה. יום השואה בשבילה הוא יום ייחודי שבו לא עושים את כל מה שמתחשק. יום שבו תמיד האני הפרטי מטשטש. בלי הדברים הקטנים שיכולים לגרום לה לחייך. בערב הקודם התלבטה אם לקנות נר זיכרון והחליטה שלא. היא תמיד זוכרת. היא לא צריכה להראות לכולם שגם היא בעניין. הרי זה שם בחלומות שלה, וכשהיא עולה במדרגות או מניקה את התינוק. ובכל זאת, ביום השואה שמה סייגים לעצמה. אך ביום ההוא היא הבינה שהיא לא מסוגלת לעמוד בהבטחה שנתנה לעצמה לפני שנים. היא רוצה להמשיך הכל כאילו כלום, כי הזמן קצר כל-כך, ומי יודע מתי תיפרד היא בעצמה מהחיים. "גם היום", החליטה. הביקור שנמשך רק דקות מעטות, השכיח ממנה הכל במהרה. האור שראתה אצלו עבר גם אליה. היא ידעה שכך יקרה. ידעה שכל הספקות ייקברו במפגש. האשמה תפסה אותה שוב בצפירה. המדינה הקציבה לה שתי דקות בדיוק לבכות והיא ניצלה אותן עד תום. עומדת שם על הגשר ובוכה על העמדת הפנים והבדידות והשאננות. לעצור את הנשימה למשך 6 שנים נראה בלתי אפשרי אפילו בשביל שחיינית מצטיינת כמוה. וכשהדמעות נחתו על האספלט טיפה אחר טיפה, חשבה שבטח שם הן קפאו על פנים כחושות. ואיך זה מרגיש כשכבר אי אפשר לבכות יותר?
כשחזרה אל הכיסא וטרקה את דלת המכונית, נקטעו מחשבותיה. היא השתלבה בתנועה וחזרה לחיות צל של חיים.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך