ציפור כלוב עם כנפיים כחולות

אני זוכרת פעם, לפניי הרבה שנים, כשהייתי עוד ילדה.
ציפור מתה שכבה על הריצפה בבית ספר.
היינו בכיתה ב וכל הילדים עמדו מסביבה בהתלהבות וסקרנות.
היא הייתה ציפור יפה, ציפור כלוב והכנפיים שלה היו כחולות.
היא עפה, אבל לעולם היה תוכנית אחרת בשבילה.
כבלי חשמל.
התחשמלה ומתה.
זרוקה לה בחצר על החול.
הם הרימו וזרקו וביתרו וצחקו.
עמדתי בצד ולא הצלחתי להרים את הרגליים בשביל לברוח.
לרוץ, לרוץ רחוק.
ריחמתי עליה.
היא ניסתה.
ניסתה לעלות ולעוף.
ניסתה לפרוש כנפיים ולעוף לעולם משלה.
היא לא הייתה רגילה.
ראו עליה שהיא הייתה לוחמנית.
ציפור שחנות החיות המקומית גזרה עליה חיים בשבי.
אבל זה לא תאם את האופי שלה.
היא הייתה ציפור כחולה מהסוג שמסתווה בין העננים בשמיים.
המקור שלה היה שבור.
בטח פירקה במשך חודשים את סוגר הכלוב, פירקה וברחה מהחלון.
בטח חשבה שבחוץ מצפה לה חופש.
אבל לעולם היו תוכניות אחרות…
הוא הרים וזרק וביתר וצחק.
והיום, היום אני חושבת שיש בי בפנים ציפור.
היא כבר התייאשה מחיפושים ומעופים.
תלשו לה את הנוצות וניקרו לה את העיניים.
היא צעקה עד שנשבר לה המקור ואף אחד לא הקשיב.
הכנפיים שלה נשברו מנפילות והיא דיממה.
היא התייאשה מלחפש את השמיים.
נמאס לה למצוא את הכלוב בכל פעם מחדש.
אז היא שינתה טקטיקה.
היא חיפשה אותם.
את כבלי החשמל.
אולי בעצם זו גם הייתה המטרה של הציפור הכחולה.