ציפורים

זהו זה.. המעשה נעשה. הסטתי את ראשי הצידה ועצמתי את עיניי. שום דבר לא יוכל לקחת את ההרגשה הזו ממני. לא משנה כמה אנסה לשכוח אותה, היא תישאר טבועה בי. חלק ממני. ממי שאני.
רוח גבית חזקה נשבה והעיפה ממני את הריח החריף. ושיערי התבדר ברוח הקרה. רעדתי, אך נשארתי איתנה אל מול הטבע. אני יודעת שאין לי שום אפשרות לברוח מכך. אני לוקחת את האחריות על מעשיי, קשים ככל שיהיו. אני קופצת את אגרופיי. ידי האחת אוחזת בחוזקה בחרב הארוכה והנקייה באופן מוזר, וידי השנייה חופשיה. ציפורני חותכות מעט את בשרי, אבל זה לא מפריע לי. אני לא מרגישה את הכאב הפיזי. כאילו הנפש שלי התעלתה מעל כל תחושה שהיא, והיא ממלאת את כל גופי בהרגשה מוזרה.
להב החרב נוטה אחורה, אל מאחורי גבי. אני לא רוצה לראות אותה יותר לעולם. הכל שקט. שקט מדי, והשקט ממריץ את מחשבותיי הלאה. אני מנסה לסלק את המחשבות מראשי. את התמונות, אך אלו לא נעלמות.
אני נושפת אוויר ברעש, וזה נשמע כאילו לא במקום. כאילו זה זמן שדבר לא אמור להישמע בו. מעין חלל ריק באמצע החיים.
דמעות מתחילות לרדת על לחיי, ואיני מבינה למה. אני לא עצובה, ושום דבר לא מעיק על ליבי, אז למה אני בוכה? כל כך מוזר לחוות את זה, להרגיש את המים המלוחים שוטפים את לחיי בקצב איטי, להרגיש את השובל שהם משאירים מעיני עד קו הלסת. קו ישר להפליא.
אני שומעת רעש עמום. כל כך חלש שאיני בטוחה שאני באמת שומעת אותו. זה בוקע ממני? לא.. זה נשמע מרוחק כל כך, ועם זאת קרוב.
משהו נוגע בלחיי. המגע פלומתי ונעים, אך עם זאת מחוספס. אני פותח את עיניי לכדי סדק קטן, ושמש בין הערביים מיד מסנוורת אותי. אני עוצמת את עיני בחוזקה ומשכנעת את עצמי לפתוח אותן שוב ולהתרגל אל העור. מול פני עוברות ציפורים לבנות. הן לא גדולות, אך גם לא כל כך קטנות. ויש בהן משהו. משהו שאני לא מצליחה לשים עליו את האצבע.
הן עפות קרוב אלי ומשק כנפיהן נשמע באוזניי רך כל כך ומרגיע. הן מביטות בי כשהן עוברות על פני ויש מעין האשמה בעיניהן החרוזיות.
אני מגחכת לעצמי בשקט. "לא תוכלו לגרום לי להרגיש אשמה יותר משאני מרגישה עכשיו." אני אומרת בשקט לחלל האוויר, ומיד סותמת את הפה. זה עדיין הרגע הריק הזה בחיים שמצריך שקט, וכל רעש קטן שמגיע ממני פשוט מרגיש פסול.
ציפורים ממשיכות להגיע ולעבור על פני, נעזרות ברוח החזקה על מנת להמשיך לדאות מבלי להתעייף. חייהן ממשיכים. לא משנה מה יקרה הם ימשיכו. והן ימשיכו לעוף, כי זה ייעודן. אולי זה באמת הזמן להמשיך בחיי, למרות הכל. לא משנה כמה בלגאן ייצרתי, אני עדיין בחיים, ולא אוכל לעצור זאת. אוכל רק לבזבז את זמני בבושה, אך עדיף להמשיך קדימה ולעולם לא לעצור. ידיי מרפות מעט והחרב נשמטת מידי ונופלת על הרצפה בצלצול מתכתי צלול.
עיניי נפתחות בנחישות ואני מביטה אל האופק.
אני בחיים. וכשאת בחיים, את חייבת להמשיך להתקדם קדימה, לא משנה מה.