ציור

היא ישבה מולו,על כיסא שהוא נתן לה לפני כמה דקות.
זקופה,שיערה השחור הארוך הסתיר את צדדי פניה.
הבעתה הייתה חסרת כל הבעה.
הוא רצה להתחיל לצייר אותה,אך לא ידע איך להתחיל.
כמעט כל אחד שישב על הכיסא,הוא התבונן בו מבט עמוק,והיד והמכחול זרמו מעצמם.
איתה לא.
"אני..אמ..רוצה שתעשי כל מיני הבעות,תחייכי,תופתעי,הבנת?"
"לא,זאת ההבעה היחידה שיש לי",היא לא רצינית?
הוא התחיל לצייר את העין,העביר קו ראשון,אך קפא.
הוא הניח בתוך המים את המכחול,קם וניגש אליה,הוא תפס את פניה והשיער הוסט היא תפסה את ידיו.
הכחול האין סופי בתוך עיניה עצר את נשמתו לרגע,וההבעה שלה כמובן השתנתה…
הוא עזב אותה,"דפוק",מילמלה.
"הנה רואה,יש לך הבעות פנים,ואת עכשיו ממש מועצבנת,תאמצי את זה."
היא נשארה עם הבעת פנים מעוצבנת,והוא התחיל לצייר,עכשיו הכל זרם,לקראת סיום התמונה היא התרכה ודמעה זלגה מהעין הכחולה.
"סליחה,לא הייתי צריכה להתחצף אלייך".
"זה בסדר",אמר והתפעל מהציור.
"סיימנו".
כששמעה זאת קמה והלכה לכיוון היציאה.
"את לא רוצה לראות איך יצא?"
"לא",אמרה בלי להסתובב.
"את יפה",איך זה יצא לו?
"לא",אמרה ויצאה מהדלת.
הוא התבונן עוד פעם בציור,ושם היא ישבה מחייכת,וזה עצר את נישמתו לרגע.