צחוק של כאב

אתה צוחק.
איבדת הכל, את כל מה שהאמנת בו, כל מה שהיה חשוב לך, כל מי שאהבת- אין לך כלום.
אבל אתה צוחק, ולא מפסיק.
גם הדמעות בעינייך הן דמעות של שמחה.
אבל השמחה הזאת, החיוך הזה, הצחוק הזה,
הם עושים לי צמרמורת כל פעם שאני מביטה בך.
כי אני יודעת שאתה לא באמת מאושר.
ועוד משהו קורה, ואתה עדיין לא מפסיק לצחוק!
ועכשיו אני דואגת.
עברו שבועות, ואתה עדיין צוחק, אין לך דבר, אבל אתה ממשיך לצחוק.
אני מביטה מהצד ושותקת, כי כל עוד אתה צוחק, מה רע?
פעם אחת, ראיתי בעינייך את אותו הניצוץ הכואב בעיניים, אך הוא מיד נעלם.
תהיתי לעצמי, למה אתה עושה את זה?
למה אתה ממשיך לצחוק למרות שזה נראה כאילו אין תקווה?
למה? או אולי, איך?
ואז, יום אחד, שדרכנו כמעט התפצלו, רק חיבוק אחרון של פרידה..
צנחת מיד, על הרצפה הקרה, הדמעות לא הפסיקו לרדת.
בהתחלה, בכי אילם שקורא לעזרה, ואחר כך זעקות של חוסר אונים ולב שבור.
אתה בוכה וצורח ומרביץ לאוויר, אתה נותר בלי כח.
אני מחבקת אותך, ואתה נאבק, מנסה להתרחק אבל אני מתקרבת.
אתה לא לבד.
אני מחכה שתירגע אבל זה לא קורה. אתה מרביץ לי, ונאבק בי.
אתה צועק ומקלל, אבל זה לא אכפת לי.
אני יודעת שאתה לא מתכוון.
שמרת בלב ועכשיו מאוחר אבל אני פה איתך .
לא איבדת הכל, יש לך אותי.
תאמין בעצמך, אני מאמינה בך!
כל מה שחשוב לך כרגע אמור להיות החיים.
ואני לא יודעת את מי אתה אוהב.. אני יודעת שאני אוהבת אותך.
ואני מבטיחה שמעכשיו צחוקך יהיה אוהב, ולא ישמע ממך עוד צחוק של כאב.