צונאמי ותפילה לאלוהים

״היי, בוב! בוא תראה!״ צעקתי אליו.
רגליו הקטנות והשחורות רצו אליי. שערו המתולתל, המבולגן והמלא חול התנופף ברוח הקלילה. זה בוב, אחי. שנינו אתיופים. אנחנו עכשיו בחופשה בארצות הברית לכבוד יום ההולדת של אחי הגדול ביותר, מארלי.
״מה, זיטה?״ הוא מגיע. ״תראה את הקונכייה הזו!״ אני מצביעה על קונכייה ורדרדה שעליה מצויר לב עקום. ״איך זה יכול להיות?״ הוא מרים את הקונכייה אל פניו.
״אני לא יודעת,״ אני אומרת.
״זיטה! בוב!״ צועק מארלי ממקומו על הגלשן שלו, בתוך הים. ״בואו לשחות! זה הרבה יותר כיף מקונכיות.״
״לא נכון,״ התלונן בוב בשעה שתפסתי בידו הקטנה והובלתי אותו אל המים. ״בואו,״ הוא אמר והחווה על הגלשן. שטנו ביחד בים השקט והרגוע. אנשים מסביבנו צחקו, צעקו, העיפו מים ושיחקו בכדור.
לפתע שמעתי צרחות מכיוון החוף. הבטתי לשם וראיתי את אימא שלי צורחת כמו מטורפת, מצביעה עלינו וצועקת את שמותינו, אבל נראה שהיא נמנעת מלהתקרב לשם.
הרגשתי שאני נסחפת אחורה. ״די כבר, מארלי!״ צרח בוב. ״אימא צועקת, מה קרה לה?!״
״אני לא לוקח את הגלשן אחורה,״ אמר מארלי כמעט בלחישה.
הבטנו מאחורינו וראינו שעוד כמה ילדים נסחפים אחורה עם המים בלי שום סיבה. כמה הורים אמיצים נכנסו למים, אבל תוך שניות נקלעו לסחף.
״תנסו לתפוס במשהו!״ צרח מארלי. אני ובוב מושיטים ידיים אל עבר קו החוף, אבל לאט לאט אנחנו מתחילים להתרחק ממנו.
״מארלי, אני לא מצליחה!!״ אמרתי ודמעות עמדו בעיניי. ״מה קורה פה?!״ היה נראה שהוא יודע, אבל מסרב להגיד לי. פניו היו אדומות ורטובות מדמעות.
אני מביטה אחורה שוב ורואה גל ענקי מיתמר מאחורינו. הסחף נעשה יותר ויותר חזק… שקט השתרר על החוף. היה אפשר לשמוע את סאון המכוניות, כמה קילומטרים מכאן.
״צונאמי!״ צרחתי לפתע, שוברת את הדממה. ״תברחו מפה!״ אני מצביעה על האנשים בחוף.
האנשים קולטים מה קורה פה, והם אפילו לא טורחים לאסוף את הדברים. חלק מהם, המטומטמים יותר, מנסים לברוח משם. אבל חלק תופסים מקום מאחורי כמה אבנים גדולות, ממתינים למוות הממשמש ובא.
אני רואה כיצד הגלשן מתעקם. אני מביטה אחורה ורואה קיר ענק של מים שבתוכו יש כמה דגים קטנים וצבעוניים.. בוב, אני ומארלי נסחפים בגל הענק של הצונאמי.
״תתפללו!״ צועק מארלי. ״תבקשו שנינצל!״
אני עוצמת את עיניי, מחזיקה בידו של בוב ובידו של מארלי, מתפללת.. ״שאימא תחיה, שאנחנו נחיה, שנעבור את כל זה בשלום, שהגל לא יישבר!״
אני פוקחת את עיניי ורואה שאנחנו נמצאים בערך 12 מטרים מפני הים. אני צורחת את הצרחה שהיא כנראה האחרונה שלי, והגל נשבר…..
זרם של ילדים ואנשים מבוגרים מוטח אל החוף, נתקל באבנים. דם בכל מקום.. אני מביטה אל שני האחים שלי, מארלי נראה מבוהל ובוב צורח כמו מטורף.
ואז ראשי נתקל באבנים הגדולות האלו, ואני שוקעת מטה, מטה….

ומאז אותו יום נוראי בחופשה שלנו, אני המפרנסת הראשית במשפחה. אימא שלי נהפכה לנכה, בוב שבר את ידו הימנית ורגלו השמאלית, ומארלי..
מארלי נהרג. הוא הוטל באבנים ונפצע הרבה יותר חזק ממני. אני כבר בת 14, מנקה בבית קפה קטן ועלוב בקצה העיר. בוב בכיתה ו׳, והוא לומד. אין לו ממש איך. יש עוזרת בבית הספר שכותבת לו את הדברים.
ואימא שלי? שקטה. מנסה לשכוח. את המוות של אבא שלי, לפני שנים, ואת המוות של מארלי, דווקא ביום ההולדת שלו.
ולמרות שהתפללנו, החזקנו חזק בחיים, זה לא עזר.
אני לא מאמינה באלוהים יותר.