צבעים

המכחול פוגש בדף, מתיז עליו את הירוק הנועז היישר במרכזו, ואני מסתכלת. אני מרגישה שידיי מנותקות ממני. הן יוצרות, הגוף בוחן. העיניים מסתכלות וההרגשה מדגדגת בקצה אצבעות רגליי. אבל הידיים רק יוצרות, מבלי לראות. מבלי ליהנות באמת. אני בוחנת את הירוק המותז על הדף. הוא מותז בכמות כזו שהוא בולט ממנו החוצה. אני אוכל לראות את ההשתקפות שלי עליו רק אם אסתכל ממש ממש טוב, רק אם ממש אצמצם את עיניי עד שעפעפיי כמעט ויעפילו עליהן. ההרגשה מדגדגת בקצות אצבעות רגליי. הרגשה של חדשנות, של תקווה, של להט חם ומריר כמעט. אבל זה נקי מדי. ידיי זזות מעצמן אל מגש הצבעים; הן טובלות את המכחול בצבעים שונים ומשפריצות את הצבע על הדף. תחילה הן ניגשות אל הכתום ומורחות אותו בשולי הדף. אחריו הן נסחפות לאדום, מדלגות לחום ומסיימות עם הכחול. ככל שהצבעים חזקים יותר כך תנועתן חדה יותר, החלטית. הן מטילות את המכחול על השולחן. אני מסתכלת על הדף, ואותה התחושה שוב מתגנבת אל קצות אצבעותיי. זה מבולגן, זה נועז, זה מלא בלהט ותשוקה. זה צבעוני יותר מכל ציור אחר שאי- פעם ראיתי; זה מיוחד. אלו צבעים, צבעים יפים, פרועים והחלטיים. "כמוני", אני חושבת לעצמי.