פתאום דפיקה בעצם

יש את הלילות האלה שהקור דופק בעצמות, בדיוק כמו הלילה
אני אף פעם לא לבוש כמו שצריך, אף פעם לא מרגיש כמו שצריך.
אז הכל דופק לי, הטמפרטורות הנמוכות ומצב הרוח בריצפה
ואני מתנחם בסיגריות פילטר אדום, משהו חזק, מסחרר,
נעזר בזה ומרטיט את העולם שלי דרך העשן, מדי פעם צוחק כמו אידיוט.
הלילה אני לא מצליח להפסיק לטייל ומחזיר מבטים לכל אותם זוגות עיניים
נוצצות שנתקלות בי בדרך, רק עיניים, המון כאלה ואני הולך.
חשוך ממש ואני כמעט ולא רואה כלום, השטח קשה להליכה אני לא מתקשה
הסימון שחור בדיוק כמו הלילה, אני עוצר ושולף מצית מהכיס, מותח את היד
ומעביר את האצבע על הגלגל, האש מתפרצת בכעס ונעצרת גבוה,
אני מסיט את הוסת ומנמיך את הלהבה, את הלילה הזה אני הולך לטגן
על אש קטנה.

מרפה את היד ומצית לי סיגריה, מיד אחרי המצית חוזרת לכיס,
עמוק בפנים, אני מרגיש מלא תקווה בנוגע ללילה, עם כל צעד שלי
כמות העיניים הבוהות הולכת וקטנה, גם הניצוץ באלה שנשארו קטן.
בפיצול שבילים אני מחליט ימינה, עם כמה צעדים קטנים אני מתחיל
לשמוע מוזיקה, לא ישראלי, אני מחליט. בטח שלא משהו שמח
אני מתקרב וגם המוזיקה, מרחוק יש כמה דמויות, מדורה קטנה וריח
חריף של בישולים, אני נזכר שלא אכלתי כבר ימים, ובפיצול שבילים הבא
אני מחליט ישר, אם להיות הגון, אני מספיק רעב ועייף מכל ההליכה,
דמות אחת מזהה אותי מתקרב, כל השאר נדרכים, ואני מרים ידייים..
"זה בסדר.." אחת הדמויות צועקת.. "אתה יכול להוריד, חבר יקר, זה
בסדר גמור". אני מוריד ידיים ומעלה תקוות, "כאן איש ציפור" אני צועק
בחזרה, ללא נמען ספציפי, אולי לבחור הכי קרוב.
ההליכה כבדה עליי ואני נופל, זורק מלמול ועוצם עיניים.

"הוא נראה מסכן, ציפור חבולה.. מעניין ממה הוא בורח" אני שומע
מישהי עם קול מדהים אומרת ואחד אחר ממהר לשקוע איתה במחשבות.
אני יכול לפקוח את העיניים, חזרתי להכרה, סקרן מתמיד. אני ממשיך
לעצום, משתדל להקשיב לכל מילה שנזרקת מעליי, חבר'ה טובים אני קובע.
קובע ומרגיש סמרטוט רטוב וחמים מונח לי על המצח, אני פוקח עיניים ורואה
בפעם הראשונה את החברים שלי, החבר'ה הטובים. הבחורה עם הקול המדהים
היא הראשונה שמדברת אליי, אחריה אחד עם שיער ארוך מכוסה כולו עשבים,
כולם מטונפים, אני פותח את הפה ולא מוצא מה לומר, כולם סקרנים לשמוע אותי,
והבחורה משתיקה אותם, היא דואגת לכסות לי את הרגליים, "אתה רעב?" היא שואלת
העיניים שלי נפקחות עוד יותר ועם שפתיים סדוקות אני עונה שכן, היא מאכילה אותי
אני כל כך סקרן לדעת מי הם, וכל כך עייף, רוצה רק לנוח, להמשיך לשכב.
לפני שאני נרדם אני מצליח לגלגל לבחורה שיש לי מצית בכיס, היא כל מה שיש לי
שתיקח ותשמור אותה, לפחות עד שאהיה מספיק חזק, שתיזהר מהלהבה,
היא מתפרצת בזעם, יש וסת שם בצד, שתנמיך ותטגן לי את הלילה על אש קטנה.

היא עושה זאת בשבילי המתוקה, היא מטגנת את הלילה שלי על אש קטנה,
מדי פעם אני מצליח לפקוח עיניים, כל אחד בעיסוקו, רק ליד המדורה יש שניים
שבתוך כל השקט הצליחו לשבת ביחד, אני לא מצליח לשמוע על מה הם מדברים
אני בוחר להאמין שלא עליי, אני מתרומם מעט ומתיישב. "אני אריק.. אנחנו זה אתה"
אני שואל מה ואריק רק מהנהן, הם זה אני, אני זה לא שיער ארוך ובטח שלא בחורה,
"בטח שכן.. אנחנו כל מה שאתה לא העזת להיות, איש ציפור" אני שומע מאחוריי.
כשאני מביט אחורה אני רואה בחור קירח מזוקן, כולו מאושר שמביט בי עמוק
ופתאום הבחורה המתוקה, שבטחתי רק בה צצה משום מקום ומהנהנת, כאילו
מאשרת לי את האמת. אני מנסה לצאת מזה ועונה שאני יודע, כולם קוטעים
אותי, כועסים. "אנחנו זה אתה, ולנו אתה לא משקר." אני מבולבל, בוכה
על סף תהום, מת לעוף משם, לברוח.
הם, כאילו אני לא מבינים ממה אני בורח. החבר'ה שישבו ליד המדורה קמים
בהחלטיות, כולם מבינים שיש מסקנות ומביטים בהם, הם מתקרבים.
פנים חתומות. "אנחנו כאן.." מופנה אליי. אני משתתק, אנחנו כאן כדי
שאתה, איש ציפור תתעמת עם הפחד שלך, הפחד הזה של להצליח.
קיבינימאטטטטטטט, הם צורחים, אני נבהל, נתקף פרנויות, מת לאיזו הברקה
שתחלץ אותי מעצמי. אנחנו, כלומר אני בטבע, אנחנו בטוח שיש להם סמים
והמוזיקה גבוהה, שתבוא המשטרה, אני מתחנן, כולם צוחקים. חשבתי בקול.
המתוקה מתיישבת לידי, מלטפת את המצח המזיע שלי, כולם קרובים מתמיד
כמו חלקי פאזל עם דיוקן שלי, אני מתקרב להשלמה, רק לא מבין את זה.
לא רואה את זה קורה, הם צורחים, צוחקים, עומדים, רוקדים יושבים ואני בהלם.
הקירח רוקד ומשפיל את עצמו, אני מת להעיר לו על זה אבל אריק סותם לי את הפה.
אתה מפחד לרקוד, מה יאמרו כלום, אז תראה אותך, קורע את הרחבה, וכולם צוחקים
על הקירח, איתו, לא עליו. והוא מבסוט, משתולל, אריק פתאום קם ולוקח את המתוקה
ומנשק אותה במצח, "היי, אני רציתי לעשות את זה…אבל" שתוק!
"אבל מה?.." אריק זורק לי בזעם, אבל לא היה לך אומץ? פחדת? ציפור אמרת?
אולי תרנגולת. תצא מהבועה שלך אידיוט.

אני שותק, אני שמח. יצאתי מההלם שנכנס לשוק ממני. המתוקה מושיטה לי יד,
היא מרימה אותי על הרגליים, ואני רוקד כמו משוגע ומשתולל, ומנשק את המצח שלה,
ושל אריק ושל הבחור הקירח וחושב כבר על לעזוב לאמריקה, וצוחק.
מכירים את הלילות האלה שהקור דופק בעצמות?, בדיוק כמו הלילה, רק שהלילה
מישהו מתוך עצם, פתח דלת.