פשוט לחיות- אבל באיזה עולם?

תשדיר חדשות מציג את הכותרת "אם ברווז מגעגע והולך כמו ברווז סימן שהוא ברווז". צמרמורת עוברת בגופי. האם הדרך כל כך קרובה להסתיים? אני שואלת את עצמי. כנערה מתבגרת הדעה הראשונה היא נגד ההתקפה, אבל אם לא עכשיו, אז אחר כך. זה יקרה. עדיף להקדים את המאוחר, אך האם באמת עדיף? לחיות סביב גופות והרס?
מצאתי כמה דרכים להימלט מהסביבה. כתיבה, דרכה אני יוצרת מציאות חדשה.
באמצעות הספרים, אני מצליחה לברוח מהעולם, יוצרת בועה ורודה משלי. סיפורי אהבה וגבורה, קשיים של דמויות אחרות מטרידות אותי, אהבות נכזבות ואמיתיות. המחשבות שלהם במקום שלי. אבל לא אוכל לקרוא לנצח, להיעלם בין הדפים. יום אחד אצטרך להתמודד עם המציאות הקשה.
למה האור לא יכול להמשיך להאיר על חיי? למה בכלל המציאו את מתג הכיבוי?
אתם בטח מצפים ממני לומר עליי כמה מילים, תקראו לזה צניעות או התביישות, אבל אני מעדיפה לתת לאחרים לעשות את העבודה.
בואו נגיד שאני מאוד רגישה והנושא מרגש אותי במיוחד.

השעון דופק, אט אט. הגיעה השעה בה אני הולכת לבית ספר, כהרגלי, לשעתיים ביולוגיה. הגעתי בזמן, כרגיל. נכנסתי לכיתה עם כל השאר, כרגיל. בירכתי את מחנך הכיתה בברכת בוקר טוב, כרגיל. חייכתי והבטתי בכל חבריי, כרגיל.
הכל טוב, יפה ורגיל, אז למה יש מתח באוויר?

חברתי הטובה ביותר, לא מרגישה טוב ולא הגיעה לבית הספר. לכן התיישבתי ליד ילדה אחרת באותו השולחן כמו תמיד. שתי חברותיי הטובות הנוספות הגיעו באיחור, אבל הן די רגילות לכך.
התחלנו ללמוד, השיחה גלשה מביולוגיה לכל מיני מחלות. מוזר בכמה דרכים בני האדם יכולים למות, מחלות, התקף לב, מוות מוחי, תאונה או מחוסר במים ועוד.

במשך השיעור, התחלנו לדבר, הבנות, על משהו שמשך את תשומת לבי.
"יש לי אזרחות איטלקית בכיס" אמרה.
"איטלקית? איך?" שאלה אחרת.
"סבא שלי איטלקי" חייכה בגאווה.
"שמעתי שקשה להוציא אזרחות מארץ אחרת. כמה זמן לקח לכם?" שאלה.
"ממש לא קשה…רק שולחים מסמכים לשגרירות ומקבלים תשובה בתוך חודש" העתיקה מהלוח.
"זה חשוב אזרחות. גם אני רוצה לעשות. ליתר ביטחון" אמרתי.
"כן, אם המצב פה יהיה ממש על הפנים, יהיה לאן לברוח" אמרה האיטלקייה.
"אני רוצה לעשות אזרחות בארצות הברית… אבל הסבים שלי מלטווין. איך שמה?" שאלה האחרת.
"אם יש לך אזרחות לטווין, יש לך אזרחות אירופאית. את יכולה לחיות בכל מקום באירופה" ענתה.
נראה שהיא עשתה שיעורי בית, כי אני הכרתי את הנושא רק מאיזו תוכנית טלוויזיה והרגשתי כבורה שצריכה דחוף הגנה לה ולמשפחתה.

הגעתי הביתה, שאלתי לשלומה של חברתי ועידכנתי אותה בחומר הנילמד ובשיחות היום.
עם רדת החשיכה הגיעו אחי ואמי, ואבי הגיע אחריהם. אמא סידרה את מוצרי הקניות בשאר רחבי הבית ואחי הקטן קפץ עליי בחיבוק. החנקתי דמעות. עיניו הכחולות העירו בתקווה. בלונדיני כמו השמש. לחיים מלאות כמו של אוגר. ידיים קטנות. עור חלק. שפתיים קטנות ובובתיות. יופי של מלאך.
מבט בו זורק אותי אל עולם התמימות, עולם הילדים, העולם הטהור. עולם בו המציאות ורודה ופירחונית. הוא עדיין לא ראה ולו חצי ממה שראיתי אני במשך חיי. אחי הקטן לא מזמן חגג יום הולדת שנתיים, יש לו עוד הרבה שנים כדי להגיע לגילי.
רוצה שהוא יחייה בשלום, באהבה, בלי דאגות וחששות מיותרות. רוצה שיגדל ויפרח כמו שאני זכיתי לגדול. רוצה בשבילו ובשביל משפחתי את החיים הטובים ביותר.

אחותי חושבת שאנחנו צריכים לחיות את הרגע, להתבגר, לאהוב, להינות מהחיים עכשיו ולא להסתכל קדימה. איך אפשר לחיות עם הידיעה שהעתיד שלך בסכנה? שהעם שלך נתון לסכנה קיומית? אני לא יכולה…נכון, צריך לחיות, להתרגש ולחוות אבל עם זאת לחשוב על העתיד הצפוי והמתקרב.
החלטתי ללכת לחדרי וללמוד למבחן המסכם בהיסטוריה. לפחות בזה אני יכולה להשפיע.

פתאום המחשבה על האזרחות קפצה אליי. התלבטתי אם לפתוח את הנושא בפני הוריי. מצד אחד רציתי שידעו ויפעלו למען השגת אזרחות בשביל כל חמישתינו בארץ אחרת למקרה הצורך ומצד שני, אזרחות אחרת משמעותה בריחה, הסתלקות חפוזה ובעיקר נטישת ארץ ישראל.
אני לא רוצה לעזוב, טוב לי פה. אני אוהבת את הארץ, היא הבית שלי, מקום היוולדי. רק מספר פעמים אחדות טסתי לחוץ לארץ, אבל את רוב חיי ביליתי כאן. אם הוריי ירגישו סכנה, אני חושבת שיצליחו בעת הצרה להשיג כרטיסי טיסה.
אבל מה עם העניים? אלה שלא יכולים להרשות לעצמם לעזוב את הארץ ולהציל את עצמם? כל המעמד הבינוני ינטוש את השאר? מה יהיה על גורלם? אם הייתי בטוחה שהוריי מיליונרים הייתי קונה כרטיסים לכולם, אבל אני לא.

שאון העצים מעיר אותי בלילה, תיקתוק השעון מפריע למנוחתי. רישרוש העלים ליד חלוני. עורב צווח עובר בין עצי השכונה. רוח נושבת מאיימת להיכנס דרך חריץ קטן בחלון חדרי. מילמולים בסלון הבית. טלוויזיה מופעלת בחדרה של אחותי. נשימות חלשות במקצב. חשכה מוחלטת. צל גדול עומד מולי, בטוחה שזהו רק הכיסא מלא בבגדים, אך בכל זאת סוגרת עיניים.
הראש מלא במחשבות, זיעה קרה עומדת במצחי. ליבי נושא תפילה קטנה.
שיניי נוקשות מקור בקצב דפיקות השעון. מפחדת מהנורא, מבקשת את השיגרה.