פרידה

שתקתי ב-12 השעות האחרונות.
12 שעות של נסיעה צורמת.
אני לא יודעת למה דניאל מדברת- אולי כי אין לה מה להגיד, אולי כי הסרטן החמיר עד כדי כך שכואב לה לדבר. אני מקווה שזו האפשרות הראשונה.
אני מסתכלת על ידה שמחזיקה את ההגה בצורה קצת מאומצת, בדיוק כמו שאחזה בידי מאז שהגעתי אליה.
אני עוצרת את נשימתי כשהרגל שלה מרפה מדוושת הגז , והמכונית מאטה עד עצירה מוחלטת.
עינינו בוחנות את הבניין הגדול והמאיים שהמכונית נעצרה לצידו, ואז אני מבינה.
זו הנסיעה האחרונה.
לתמיד.
היא עומדת למות, אז היא הביאה אותי לכאן.
אני מנסה לחנוק את הדמעות שמאיימות לפרוץ, ומצליחה לחסום יללת בכי קולנית.
היא רוכנת לעברי ומעבירה את ידיה בשערי הבהיר ואני מכריחה את עצמי לא להירתע כבדרך כלל, אני גומעת כל שנייה מהפרידה.
לאחר שניות קצרות של שתיקה אני מנתקת את חגורת הבטיחות ומנסה לפתוח את דלת המכונית, אך ידה העדינה שנוגעת בכתפי עוצרת אותי, אני מנסה לעצור את עצמי מלהסתכל בפניה. אני לא רוצה לראות אותה נשברת. אבל אני לא מצליחה, אני מסובבת את ראשי ומבחינה בעיניה האדומות מבכי ובשפתיה הרועדות.
\"אני אתגעגע אלייך\" אני אומרת במלוא הכנות
עיניה צועקות \'אני אוהבת אותך\', כשגרונה לא יכול להוציא שום קול.
\"גם אני אוהבת אותך,אימא\" אני לוחשת
אני פותחת את דלת המכונית ויוצאת בזריזות, משתדלת לא להסתכל עליה שוב, אני רוצה שזה יהיה הזיכרון האחרון שלי ממנה.
כשאני מסתובבת לאחור המכונית כבר לא נמצאת שם, ואני מוצאת את עצמי נופלת על הרצפה וממררת בבכי.