פעם
פעם הוא הרגיש חי. כשהאצבעות רצו על הקלידים הלבנים והשחורים לסירוגין, קופצות מרווחים ואוקטבות בהתאמה מוחלטת בין שתי הידיים, עם שינויי קצב אינספור, והוא היה טוב. אולי הטוב ביותר.
פעם, כשהוא התיישב ליד פסנתר הוא הרגיש צמרמורת נעימה של ציפייה לנגינה ולצלילים המגוונים שהצליח להוציא מהפסנתר. הוא הפך אותו לחשמלית ואז לבס, החליף תפקידים לסולו של סקסופון ואז לקצב ולתפקיד של קונטרבס, מצליח לגרום להכל להישמע טבעי ומותאם לפסנתר מההתחלה.
פעם הוא היה שר. הוא היה כותב ומלחין שירים לעצמו ולאחרים, משמיע אותם לכל מי שלא אמר לא, מדהים כל אחד ואחת עם הטבעיות בה הקול שלו משתלב עם הפסנתר, לפעמים רך ושקט ולפעמים גבוה ומצמרר, נכנס לפזמונים במלוא הכוח בידיים ובגרון, עובר לסי פארט כאילו זה רק עוד חלק מהבית אבל לא, זה עוד חלק מהשיר, חלק מדהים בגאונות שבו.
הוא היה מופיע, בהתחלה במועדונים קטנים, כהופעת חימום ללהקה לא ידועה ולאט לאט גם להופעות קטנות משלו, אחר כך כבר להופעות גדולות באולמות ובפארקים מלאים באנשים שקנו כרטיסים לראות אותו, רק אותו, במיוחד אותו.
פעם הוא היה מאושר, החיים שלו היו התגשמות של חלום שהתחיל לממש רק בשנות העשרים המאוחרות שלו כשהצליח לממן לעצמו סוף סוף שיעורים רציניים אצל פסנתרן מקצועי, פסנתרן שלימד אותו להגיע לרמה שלו ומעבר, לרמה הכי גבוהה שהכיר. הוא היה בשבילו כמו אבא, במשך חמש עשרה שנה כמעט הוא הקפיד לבוא בכל שבוע אליו, בין אם כדי לבקר אותו ובין אם זה שיעזור לו עם דברים במוזיקה שיצר. בשנים האחרונות זה כבר לא היה בשביל עזרה, זה היה נטו לבקר ולהגיד שלום, לחבק, לעדכן בכל מה שקורה.
פעם היה לו אבא, או לפחות ככה הוא חושב. זה הגיוני, לא? אבל הוא לא הכיר אותו ולפי התיאורים שבספרים המורה שלו היה לו לאבא, בינו לבין עצמו הוא גם קרא לו ככה. אלוהים, זה היה ברור שזה יקרה מתישהו, זה לא בא בהפתעה או משהו כזה, אבל בכל זאת זה שבר אותו לרסיסים כשהוא קיבל את ההודעה. כבר כשהוא בא אליו בפעם הראשונה המורה שלו, אבא שלו, לא היה צעיר, ממש לא, אבל הוא לא תיאר לעצמו שזה באמת יקרה מתישהו. הוא לא תיאר לעצמו שהוא ייקשר אליו כל כך ושזה יכאב כמו שזה כאב.
פעם הוא הרגיש חי, היום הוא מרגיש כמו משהו באמצע בין חיים למוות. גוף חי ללא נשמה. הוא מצליח לנגן במהירות שאף אחד שמכיר אותו לא מצליח לנגן, הוא מצליח ללמוד יצירות של הרבה עמודים תוך כמה ימים בעל פה עם תוספות שלו, הוא מצליח לעבור בין קצבים שונים בלי בעיה ולעבור אוקטבות במהירויות שלא יאמנו בכלל, אבל זה כבר לא כמו שזה היה פעם. פעם הנגינה שלו הייתה חיה, נושמת, לופתת את כל השומעים אותה באחיזה הדוקה. היום הוא עדיין מחזיק את השומעים אותו באחיזה חזקה, אבל עכשיו זאת אחיזה של מוות.
פעם הוא הרגיש חי, היום הוא כבר לא מכיר את עצמו יותר.
תגובות (3)
קיי. אתה כותב טוב. ממש אפילו.
ועדיין, יש כמה בעיות, דקדוקיות בעיקר.
נהנתי לקרוא. תודה על זה.
מה שבטוח – הסיפור יודע להחזיק חזק את הקורא. ממש לפט אותי ומשך אותי אליו. מופלא
לפת* סורי, הטלפון