פספוס
הקול של השעון המעורר קוטע את החלום שחלמתי.
אני ממאנת לקום, רק עוד כמה דקות.
10 דקות חולפות ואני מבינה שכבר אפספס את ההסעה.
אני מגיעה בשעה שנייה, אחרי שכבר פספסתי את שיעור פיזיקה, האהוב עליי מבין כל המקצועות.
כמובן שלא אעז לומר זאת בקול, שלא יחשבו שאני חננה.
כמו בכל יום, אני מתיישבת ליד עומר, החבר הכי טוב שלי.
הוא מחייך אליי ולוחש שיש לו משהו לספר לי.
הוא לוקח עפרון מהקלמר שלי ומתחיל לכתוב.
מיד אני תוהה, אולי הוא כותב משהו עליי , עלינו, סוף סוף!
על מי אני עובדת, ברור שלא.
״חבל שלא באת אתמול, רון הייתה. חברה שלה סיפרה לי שהיא ממש בקטע. קבענו להיפגש ברביעי. מה דעתך?״
יותר כמו מזל שלא באתי!
שוב, אין מצב שאני אומר מה אני באמת חושבת.
במקום זה, אני מחייכת ומזייפת ״גאווה״, בחבר הכי טוב שלי שהצליח להקסים את הילדה הכי יפה בישוב. איך לא? תסתכלו עליו.
״ברור שתלך על זה! היא מהממת! וחסר לך שלא תספר לי איך היה!״
כאילו אכפת לי.
והנה אני, דוחפת את הילד שאני אוהבת הישר למישהי אחרת, כנראה יותר טובה ממני.
פתטי? כן.
פספוס? לגמרי.
אני אשמה? ברור.
תגובות (0)