פסיכולוג.
בס"ד
"תבין ידידי, אתה חי בתוך חלום. זה מוזר ולא שיגרתי, אבל זה כך". הבטתי בו, הפסיכולוג שלי, הבן אדם שצריך להקשיב לי, הבן אדם שמקבל על זה כסף לכל הרוחות, 30 דולר לשעה זה הרבה כסף, ואני משלם לו כדי שיעזור לי ולא כדי שהוא יגיד לי שאני חי בתוך חלום, את זה אני כבר יודע! הוא המשיך: "עצבייך מתוחים, עלייך לנוח יותר ולהשלים עם המציאות הכואבת", עכשיו כבר הייתי חייב לענות לו: "דוקטור, תבין אותי, זה לא יכול להימשך כך, אני חייב לצאת למציאות, אני חווה כל לילה סיטואציות כל כך אמיתיות, מהחיים האמיתיים, אתמול בלילה לדוגמא חוויתי הכנת ביצה לארוחת בוקר, ואחר כך ראיתי את עצמי נוסע לעבודה. רגיל, נכון? מציאותי, נכון? אבל אז התעוררתי ושוב אני בתוך חלום, שוב אני יכול לחצות את הכביש הסואן בלי שיקרה לי כלום! דוקטור, זה נימאס לי!". הוא ניראה כמתעניין בצרותיי, אחריי הכל בשביל כל כך הרבה כסף שווה לו לעשות הצגה, הוא שאל: "זה עדיין קורה לך?" לא הבנתי: "מה קורה לי?", הוא המשיך: "הקטע הזה עם הכביש הסואן, אתה עדיין ממשיך לחצות כבישים ראשיים ולצאת בשלום?", את השאלה הזו הוא שאל ספק בציניות, ספק ברוע לב מובהק. הוא ניראה לי לפתע מרוחק, הוא בהחלט לא ניראה כפסיכולוג, ובטח לא שלי !
ניסיתי להרגיע את עצמי ונתתי לו עוד סיכוי: "דוקטור, תבין אותי, אני מרגיש שאני חי בתוך חלום, ואני מקבל על כך הוכחות כל הזמן, החלום הוא המציאות שלי דוקטור, וזה נימאס ומשבש לי את החיים, אתה חייב לעזור לי לצאת אל המציאות", הוא הביט בי ושתק, דפיקה בדלת נשמעה וילד קטן ניכנס אל החדר, בתחילה לא זיהיתי אותו אך מייד הוא אמר: "אבא, בוקר טוב, חלמתי חלום מוזר בלילה, על איש אחד שחושב שהוא חי בתוך חלום, והוא מספר את זה לפסיכולוג שלו…", חזרתי לעצמי, קמתי משולחן הכתיבה, ולקחתי את הבן שלי אל גן הילדים.
תגובות (1)
אני חצי-מבולבלת, אבל זה עדיין היה ממש מעניין.