פסיכולוג

אני ואמא שלי נכנסו לחדר שלו. החדר היה מסודר להפליא, כיסאות בעלות ריפוד חום ניצבו בצד שמאל, אחת הכיסאות נגררה אל מול שולחן עץ עתיק שמאחוריו היה חלון זכוכית גדול ונקי, שממנו היה אפשר להשקיף על העיר ההומה.
"ובכן," אמר הפסיכולוג בנימה עניינית, "תוכלי לצאת? ארצה לדבר עם הילדה בפרטיות, למקרה שכאשר את בסביבה נוצר אצלה.. מחסום."
אמי הנהנה ויצאה מהחדר, משאירה אותי יושבת מול הפסיכולוג. הוא היה גבר בגיל העמידה, בעל זיפים ושיער ג'ינג'י קצר. עיניו השחורות ברקו מבעד לעדשת המשקפיים. "בואי נראה, ספרי לי על התחביבים שלך."
"אממ.. אני אוהבת לקרוא, מאוד.." אמרתי, באיפוק.
"יפה יפה, תולעת ספרים?" הוא חייך. החזרתי לו חיוך מאולץ.
"אילו תחומים את אוהבת בבית הספר?"
"מתמטיקה, מדעים, אנגלית, גאוגרפיה."
הוא צחק, "אז, על אילו דברים את מרבה לחשוב, או מתעניינת בהם?"
"מוות, העולם הבא, מהות ההתנהגות של האדם, דברים כאלה."
"הממ.. את עמוקה."
"תודה."
"אין לך בעיות אחרות? את סובלת מהצקות, השפלות, אלימות בבית הספר?"
"אני לא סובלת מכלום."
"בטוחה?" הוא סקר אותי בעיניו, מנסה לפענח את רגשותיי ומחשבותיי.
"למען האמת, אני כן סובלת ממשהו."
"ממה?" הוא חייך, כאילו הגיע רגע האמת.
"ממך."
לרגע הייתי מסוגלת לקרוא אותו, את הפסיכולוג: כעס, מבוכה, עוינות. אבל הכל נמוג מפניו ברגע שהתרוממתי מהכיסא.
"נראה לי שהשיחה הזאת נגמרה, לא?"
הוא כנראה התקשה שלא להגיד דבר מה, כי רק אמר: "כ-כן."
יצאתי מהחדר, וחיבקתי את אמי. אחר כך התיישבנו שם במשך חצי שעה עד שהוא יצא. הוא נעץ בי מבט חריף, ולאחר פנה לאמי. "אין לה שום בעיה, היא רק מתעניינת בדברים.. בוגרים יותר." אמא חייכה, ושתינו יצאנו מהבניין.