פסיכודרמה- חלק 2

לפתע נשמעה דפיקה בדלת. מתיו נרתע.
היא נפתחה. עוד אדם נכנס לחדר, הוא היה כבן שלושים, שיערו היה שחור ומסודר ופניו בעלות הבעה רצינית, כמו תמיד. היה זה עוזר המנהל של המוסד, אהרון כפרי. מתיו מעולם לא התחבר אליו. למען האמת, אף אחד מהמטופלים מעולם לא התחבר אליו. הוא תמיד נראה חמוץ ורציני יותר מדי. זו לא הרגשה שמישהו היה רוצה קרוב אליו.
" אני מצטער להפריע," אמר, " אחרי שתסיימו תלווי את מתיו למשרד של ראובן, בסדר?"
הפסיכיאטרית הנהנה להסכמה. אהרון יצא מהחדר וסגר את הדלת אחריו בטריקה שקטה.

לאחר חצי שעה מתיו הלך אחרי הפסיכיאטרית בדרך למשרדו של ראובן, המנהל והמייסד של המוסד הטיפולי שבו גר בשנתיים האחרונות. הוא לא פגש אותו הרבה פעמים, אך ידע שהוא אדם טוב בעל לב רחב. הוא מעולם לא ידע אם אחרים שמו לב, אך מתיו תמיד מבחין בו ניגש לאחד המטופלים במשך שעות הצהריים ומדבר איתו. זה מוכיח לו משהו, זה מוכיח שבאמת אכפת לו, וזה לא דבר מובן מאליו. שניהם הגיעו למשרד. הפסיכיאטרית דפקה על הדלת, מבעד לה נשמע קולו העבה והחם של ראובן, "היכנס". מתיו פתח את הדלת בחשש. הפסיכיאטרית עזבה את המקום, ומתיו התמקד בה והביט בה מתרחקת לשבריר שנייה.
" בוא, שב." ראובן ישב על הכסא שלו, חותם על טפסים ומסמכים. אז הרים את ראשו וחייך את החיוך החמים שלו לעבר מתיו. " אין לך מה לדאוג, יש לי חדשות טובות בשבילך."
מתיו התיישב על הכסא ממול השולחן. הוא סרק את החדר, היה זה נראה חדר צנוע מאוד. לידו ניצב כסא נוסף. על השולחן כמעט ולא היה דבר מלבד מנורת כתיבה, פתקים צבעוניים, מספר עטים בצבעים שונים וחותמת דיו.
" כן?" שאל מתיו.
" אני שמח מאוד לבשר לך שתוכל לחזור לחייך הקודמים בקרוב." הסביר ראובן.
מתיו לא זז, ושום הבעה לא נראתה על פניו.