פסיכודרמה- חלק 1

השבוע הראשון הוא מוזר. בזמן הזה אתה בטוח שאולי זו טעות. אתה לא מרגיש שונה, אתה לא מאמין שמשהו השתנה בתוכך, ואתה בטוח שתשוב הביתה בקרוב. אחרי שבוע נוסף אתה מתחיל להתעצבן, לא מאמין שזה מה שקרה, ודווקא לך. למה? אחרי שבועיים אתה מתחיל לדבר עם כל מי שמוכן ויכול להקשיב, ומסביר להם שזו בוודאי טעות, שישחררו אותך, ומבטיח בכל לבך שלא תעשה שום דבר רע בחוץ. עוד שבוע עובד ואתה נכנס לעולם הפנימי שלך. אתה לא מוכן לדבר עם אף אחד ומעדיף לשתוק. ובסופו של דבר, אחרי הרבה מחשבות, הרהורים וספקות אתה משלים עם העובדה שהחיים שלך כבר לא יהיו כפי שהיו בעבר, שאתה חולה, ושהסיכוי שתחזור לשגרה הוא… קלוש ביותר.

הוא ישב על הספה החומה בחדר הפסיכיאטרית בתנוחה מופנמת, שתי רגליו צמודות אחת לשנייה, כמעט כאילו היו מחוברות, כתפיו סגורות ועיניו התמקדו על מחברת הרישום הקטנה שלו, בה נהג תמיד לתעד את מחשבותיו ואת תוכניותיו לגבי העתיד. כזה הוא היה, תמיד חשב על העתיד ולא התרכז בהווה וכלל לא טרח להיזכר בעבר. האור מהחלון נתן לו תחושה טובה, והרוח המדומה של המאוורר הרגיעה אותו מאוד. הדלת נפתחה, לתוך החדר נכנסה אישה בוגרת המשדרת אמון, היא הייתה כבת ארבעים פלוס, אך נראתה פחות. היא לבשה בגדים צנועים בצבעים חמים ושיערה החום היה אסוף באופן מוקפד. האישה עברה מאחורי שולחן העבודה המסודר והוציאה מתוך המגירה העליונה את הספר שלה. היא הוציאה מכיס חולצתה את העט שלה, התיישבה על הכסא שהיה ניצב מול הספה ודפדפה בספר. כל הזמן הזה הוא עדיין היה שקוע בתוך הרישומים שלו ולא הניד עפעף.
" מתיו," החלה לדבר. מתיו הרים את ראשו לעברה בעניין.
" קודם כל, מה שלומך?" שאלה.
" בסדר, אני חושב." ענה במעט היסוס.
" אתה ממשיך לקחת את הכדורים שלך?" מתיו הנהן.
" איך אתה מגדיר את המצב שלך מאז הפעם האחרונה שנפגשנו? יותר טוב? פחות?"
מתיו היסס לענות לרגע. הוא בחן את החדר בשביל למשוך זמן. לאחר מכן חזר להביט בפסיכיאטרית.
" אני חולם על זה פחות." ענה לבסוף.
היא רשמה משהו בספר שלה וחייכה חיוך קטן, "זה טוב." אמרה.
היא המשיכה לשאול אותו שאלות, והוא המשיך לענות עליהן בקצרה.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. מתיו נרתע.