פנים של אנשים

מצאתי את עצמי יום אחד עומדת מול המקרר ומסתכלת על המגנטים שהיו עליו. משום מה עיני התעמקו על פניהם של האנשים. כל אחד נדמה היה לי כשונה בכל תמונה.
פתאום הבנתי משהו. אף פעם לא באמת הסתכלתי על פניהם.
פניו המחייכות של אבי הופיעו מולי. זיפיו הלא מגולחים עיטרו את סנטרו ומעט קמטים הופיעו בצידי עיניו.
העברתי את עיני אל תמונה אחרת שלו ושמתי לב שמשהו היה שונה. השיער. אני בטוחה שיום לפני האירוע הוא הסתפר.
עיני התמקדו בתמונה האחרונה. הוא כל כך שונה בה בהשוואה לקודמות. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שבה שמתי לב לשינוי, למבט, לפנים.
הבעות פנים יכולות לומר כל כך הרבה, יכולות אפילו להעיד על אדם אם הוא משקר, אך אני שואלת איך אפשר לדעת אותן? איך אוכל לקרוא את הבעות פניהן של אחרים, אם כולם נדמים לי כמסכה אחת גדולה?
נזכרתי בשיחה עם אמי. באותו רגע היא אמרה שיש לה כוח וזמן להקשיב לי, אך פתאום נזכרתי שהבעת פניה בעצם היתה מעורפלת, כאילו היא לא באמת נמצאת פה.
יכול להיות שהיא שיקרה?
אחזרתי את דעתי אל המגנטים שעל המקרר. הפרצופים המחייכים של כולם הביטו בי, כאילו אני הצלמת מאחורי המצלמה.
מה הם חשבו כשהם חייכו? האם הם באמת התרגשו באותו רגע ולכן החליטו להצטלם? או שמא זה בגלל הצלם הדביק?

מצאתי את עצמי יום אחד עומדת מול המקרר ומסתכלת על המגנטים שהיו עליו.
אני לא מרימה את עיני אל אנשים, זה נראה לי כלא מנומס; אך פתאום, פתאום כשהיא רואה אותם עכשיו אני שמה לב שיכול להיות שפספסתי משהו, משהו שהיה שם וצעק 'תראו אותי, לעזאזל!'. אולי אם הייתי מסתכלת הייתי רואה אותו, ואז הייתי יכולה לגשת ולשאול, לחפור עמוק עד שאגיע לסיבה.
אנשים העירו לי פעם, על כך שאני איני שמה לב לפעמים לפרטים הקטנים, ועד שני רואה אותם זה כבר מאוחר מידי.
התרחקתי משם והתחלתי ללכת בבית ללא סיבה. הם חיוכים והבעות פנים היו מגנטים, והיה אפשר פשוט להדביק אותם על הפנים, האם זה היה קל יותר בשביל אנשים? או שמא אני פשוט טועה, והם פשוט מחייכים…