פנטזיה ומציאות *פרק 1*

זה היה ביום בהיר ורגוע. עוד יום עבר בסדר בבית הספר והאחים התאומים קרלו וקטלין חזרו הביתה.
אחרי שהם אכלו את ארוחת הצהרים, הם נכנסו לחדרם. קרלו היה שקוע בלהכין את שיעורי הבית וקטלין הסתכלה בחוברת שהייה מצויר עליו פיות נוצצות.
"קטלין תעזבי את זה, אנחנו עושים משהו עכשיו" קרלו אמר בקול לא מבין והמשיך לרשום במחברת
"בשבוע הבא ביום ההולדת ה9 שלנו, אני אבקש להגיע למקום הזה שנמצא בציור" קטלין אמרה והביטה בחוברת שבידה. קרלו התחיל לצחוק, זה נשמע כל כך מטופש שהיא תאמר את זה
"איך בדיוק תגיעי לשם?" קרלו שאל עם הצחוק הילדותי שלו
"אני יגיע" קטלין אמרה והניחה את החוברת. קרלו עשה פרצוף עקום. והאמין שהיא מדברת שטויות.
באותו הרגע הוא לא היה מוכן לשמוע את המשפטים האלה של האגדות, ותמיד איבד סבלנות.
הלילה ירד, וקטלין סירבה לישון.
"אמא אני יעלה למיטה עוד רגע" היא אמרה
"קטלין מחר צריך לקום מוקדם, תעזבי את הדברים ותלכי לישון" האמא אמרה שהיא צועקת מהסלון
"קדימה קטלין" קרלו אמר וישב על המיטה שלו והיה מוכן לישון. קטלין החזיקה בידה את בובת הפיה הכי יפה שלה, והסתכלה מסביב כאילו היא מחפשת מקום מכסה. האמא נכנסה לחדר וכיבתה את האור, האור של המסדרון הכניס מעט אור לתוך החדר
"קדימה להיכנס למיטה" האמא אמרה לקטלין. קטלין הניחה את הבובת הפיה על הרצפה ועלתה למיטה. האמא סגרה את הדלת ואמרה לילה טוב.
אור הירח הכניס את אורו אל החלון. קרלו שכב על גבו והביט בירח. אחרי כמה רגעים שהוא מביט בירח הוא הסתכל על קטלין וראה שהיא נראת לחוצה
"מה קרה קטלין?" הוא אמר בשלווה
"אני חייבת למצוא לה מקום" היא ענתה וקמה מהמיטה. קרלו הזדקף ושאל
"למצוא מקום למי?"
"לבובת הפיה שלי"
קרלו זרק את עצמו שוב על הגב, כאילו הוא מותש מעיפות
"איפה אני ישים אותה?" שאלה קטלין
"במקום שבו היא הייתה" קרלו ענה ולא הבין למה היא לחוצה בגלל בובה
"למה את מחפשת לה מקום?" שאל קרלו והזדקף שוב
"בלילות צריך להשים את הפיות, מול אור הירח" קטלין אמרה בקול מעניין.
קרלו התרשם מההמצאה וקם על רגליו.
"תניחי אותה על אדן החלון" קרלו אמר, והצביע עליו. קטלין הושיבה אותה שם, והרימה את ראש הבובה לכיוון הירח
"תראה איך היא נוצצת" קטלין אמרה בחיוך וליטפה את שערה של הבובה. קרלו חייך והלך אל ארגז המשחקים. קטלין הסתובבה וראתה שהוא מחפש משהו בפנים
"מה אתה מחפש?" היא שאלה אותו, קרלו הרים את ידו גבוה שהוא מחזיק בחייל המבהיל הישן שלו
"למה שאני לא ישים את החייל שלי גם?" שאל והתקדם אל החלון. שניהם הסתכלו על הבובות מרוצים ועלו למיטה.
אור הירח נשאר במקומו, ולאט לאט עשה את אורו חזק יותר.
בובת הפיה והחייל נפלו על הרצפה, והאור של הירח נעלם.