פילגש בגבעה

ידי נמשכה בכוח.
ראשי טולטל הנה והנה.
איבדתי שיווי משקל.
נפלתי ארצה.
מעולם לא קמתי מן הנפילה הזו.

הכל קרה כל כך מהר.
נשימות כבדות, ידיים נוגעות, עיניים מרושעות.

אני זוכרת הכל.
כל יד מחוללת.
כל צחוק שטני.
כל תמונה ארורה.
אני זוכרת הכל.
הלוואי שלא הייתי זוכרת.
שמעתי, שמוחן של אחרות מדחיק ומסלף ומטשטש.
הלוואי שמוחי שלי היה כזה.
אני זוכרת הכל.

יעודי נכתבת לי טרם הגחתי לעולם.
כמו כתובה נבואית שכזו.
פילגש בגבעה נולדתי ופילגש בגבעה אמות.

המקום היה מואר,
וזה קצת אירוני כי מבחינתי שררה שם העלטה המוחלטת והברורה ביותר שנכחתי אליה כל חיי.
הם היו המון.
ואני הייתי אחת.
ואני,
אני פילגש בגבעה.

הם נגעו בי וטימאו אותי.
הם ביתרו אותי, הרגו אותי.
הם אנסו אותי.

אני פילגש בגבעה.
ולא התלוננתי ולא זעקתי לעברם שיפסיקו.
לא הייתי מכוסה מכף רגל ועד ראש ואני מניחה שבמקום מסויים כן רציתי חום ואהבה.

לעולם אזכור את הלילה ההוא.
כמו גוויה חסרת הבעה. עיניים ריקות ולב מחורר.
והנפש, הנפש נרצחה. היא שסועה. היא בותרה למיליוני חלקים ופוזרה אל עבר השמיים, והאדמה. אל מעבר לגופי שלי.
והכאב, הוא כל כך גדול. כל כך חזק.
פועם גועש רועש בתוך תוכי כל הזמן וזה לא מפסיק. זה לעולם לא יפסיק.

אני פילגש בגבעה.
הכאב שלי גדול והנפש שלי נרמסה.
הם אנסו אותי.

אני פילגש בגבעה.
אני בסך הכל קורבן.
לא אתן להם, לא לבנימין ולא לאפריים,
לא אתן להם לקחת את זה ממני.
אני בסך הכל קורבן.
אני,
פילגש בגבעה.