פטיש ומספריים

התהלכתי בחדרי הלוך ושוב. "אני לא מבין" מלמלתי בעודי בוחן את התמונה המנופצת. "למה?" הבטתי בדרור, מבטו הושפל אל רצפת האספלט. "אני לא יודע אולי…" הוא חשב בקול. "אולי…" עיניו ננעצו בי וברק עבר בהם. "אולי מישהו היה פה, אתה יודע, היה פה והלך" חשבתי על התיאוריה הזאת, נשמעת הגיונית , אבל… משהו מוזר, למה שמישהו יבוא וינפץ את התמונה שלי ושל קירה מתחבקים. "לא" הגבתי לרעיונו והוא המשיך לחשוב. "אני לא מבין למה זה חשוב לך כל כך, זאת אומרת קירה, היא…" יריתי לעברו מבט קר, אני שונא שמזכירים לי שקירה כבר לא פה, זה היה היום הנורא בחיי, לא יכולתי להתמודד אם זה ועברתי לפנימייה, אך ההורים שלי החזירו אותי לאחר חצי שנה, הם הסבירו לי שאני עוד לא בן שמונה עשרה והם עדיין מחליטים בשבילי. "אני מצטער" אמר דרור ואני הנהנתי לעברו, התמונה היחידה שלא נשרפה ביחד עם קירה הייתה זו ועכשיו היא חבולה. "רואים שהסדק נוצר מפטיש" אמרתי בוחן את התמונה. "והקרע נוצר ממספריים" הוצאתי את התמונה ממסגרתה הכחולה. קרע נפרש מהקצה הימני העליון לשמאלי התחתון. "טוב, תאמין לי אודי, ככל שתעמיק בסיפור הזה זה יכאב לך יותר" דרור נעמד על רגליו ונעל את סנדליו באיטיות "תאמין לי" הוא נעץ בי את אחד מהמבטים הצודקים שלו, אחד מאלה שחודרים. "אני הולך" הוא טרק את הדלת כמו שהוא אוהב לעשות בדרך כלל. "חכה" צעקתי לעברו לאחר שראיתי שנפלו מכיס מכנסיו חפצים. הוא לא שמע את קריאותיי. התקרבתי אל החפצים וסרקתי אותם, אלה היו מפטיש ומספריים.