תקווה

לילה. חושך. יללות של יצורים.
כן… כמו שחשבתי עוד סיוט.
בזמן האחרון, אני מרגישה מוזר,
כמו נרדפת.
מישהו צד אותי, לא רק בחלום.
זה כבר יותר גדול ממה שהרגשתי אי פעם.
כנראה שזה נכון, הכל השתנה בשנים האחרונות ביליתי את רוב יומי בחדרי משותקת מפחד וכאב. ילדה קטנה מול עולם גדול.
מידי פעם אחי הקטן היה עובר ליד חדרי בשתיקה העוצרת את הצחוק המתגלגל שלו.
הוא הרגיש משהו, חמלה, רחמים, משהו.
מצחיק, כי אני אהבתי את הצחוק שלו, אהבתי את הידיעה שהוא לא יהיה כמוני ושהוא יזכה לחיות חיים טובים ומאושרים.
היו ימים שהצטערתי שאני חיה, היו ימים שחשבתי מה הסיבה להיותי בעולם זה.
מה הצורך בילדה כמוני שלא יכולה לעשות שום תועלת, אלא רק מכבידה על אוהביה.
אבל הבנתי שהעולם גדול ויש לי מקום בו. אני התאהבתי בטבע שראיתי בתמונות באגמים והמפלים שראיתי בסרטים, בדממה ששוררת ביער ליד ביתי.
הדבר שרודף אותי היה פעם החלום שלי הדבר היחיד שרציתי בו,
אך גיליתי כי הוא אויב מפחיד שמאיים לבוא כל יום.
יום אחד אני אפגש איתו ואז הכל ישתנה ,
ויהיה שאלות שאני אדרש עליהם תשובה
והדבר היחיד שאני באמת מפחדת ממנו עכשיו, שהוא לא ידע מה לענות.