פוסט

הערב האחרון היה אסון נורא. הוא לא שילם עליי במסעדה, ואמר שאני שטוחה, ושיש לי תחת קטן מדי "כמו לילדה קטנה", ושבכלל עם גישה כמו שלי, לא יהיה לי עתיד, כי הראש שלי נמצא בין הרגליים שלי, ככה הוא אמר, ותפיסת העולם שלי היא כמו של דיסני, אבירים ונסיכות, וככה לא פועל העולם המזוין הזה! והוא צרח לי באוזן. אמרתי לו שלא ידבר איתי יותר, ושאני לא רוצה לשמוע אותו יותר, ושאני הולכת הביתה ואין צורך שילווה אותי. אמר "ת'פאדל, טוב שנפטרנו," ואני כעסתי יותר כי ציפיתי שיתנצל, אבל אפילו את זה הוא לא עשה. אז הלכתי לתחנה, ונסעתי באוטובוס הביתה, ורק כשנכנסתי הרשיתי לדמעות לצאת, אחרי שהחזקתי אותן כל-כך חזק. ואז צעקתי עליו שהוא בן-זונה שוביניסט, למרות שהוא גם פמיניסט, ולמרות שהוא לא שומע, וכיביתי את האורות וניסיתי להירדם. אבל הירח דיבר אליי, הוא אמר "מיטל, מיטל, לא הזמן לישון," למה לא? שאלתי בזעף. "כי זה הזמן לבדוק מה הוא באמת חושב עלייך. בטח הוא הספיק לכתוב עלייך בבלוג שלו." לא אכפת לי מה הוא חושב עליי… ואז חשבתי על זה שוב, וחייכתי. מעניין באמת מה הבן-זונה כתב עליי. אז לקחתי שלוק וודקה כדי להרגיש קצת ראש, ונכנסתי באינטרנט לבלוג שלו. הבן-אדם מופרע! הוא כתב בדיוק מה קרה שם, אבל בבלוג הוא תיאר אותי כבן, כאילו, הוא כתב שהוא סעד עם חבר שלו, וכתב כאילו אני הייתי בן, הפך אותי לגבר. איך הוא מעז! כנראה הוא באמת לא נמשך אליי, ולא מצא בי ייחוד כאישה, כי גם כשהייתי שם גבר, הוא תיאר את הגבר הזה ואת מאורעות הדברים והשיחה באובייקטיביות כמעט מחליאה, עד כמה שכתיבה כזו יכולה להיות אובייקטיבית. בלי רגש, כאילו זו כתבה בעיתון. אמרתי אני אראה לבן-זונה הזה, וכתבתי פוסט כאילו הוא היה אישה שמנה וממורמרת, שמעשנת הרבה, ומלכלכת את הפה במילים לא יפות ובאוכל, וגם מפליצה. ממש הפכתי אותו לסיוט ממין נקבה, סיוט של כל גבר וגם של אישה. ואז נכנסתי למיטה וישנתי כמו תינוקת, כי מי הוא בכלל! זונה!