פואמה (בערך) לשיעמום

היום זה פואמה לשיעמום, כי קראתי כבר כלכך הרבה ספרים, בשלוש שפות שונות וגם ראיתי כלכך הרבה סרטים וסדרות, ביותר. ועברתי על וויקפדיה סתם לכיף, וחשבתי את כל המחשבות שאפשר על כל דבר שאפשר (גם חשבתי: מהי מחשבה?), וניגנתי והפסקתי כי חרקתי נורא, ונפגשתי עם חברים שדברו על מבחנים, ועל חברים של חברים. צחקתי. ורצתי אלפי פעמים לאוטובוסים עם נהגים חמודים שחיכו רק לי. ועשיתי טריליון מקלחות, וגמרתי אלפי שמפויים, קונדישנרים, וזרקתי גם אלפי מגבות לכביסה (לא שאני מבינה למה, אני אמורה להיות נקייה אחרי מקלחת)
אכלתי טוסוט יותר מידי פעמים, וקורנפלקס ופיצה. ומטעים על מטעים של תפוחים (כי אני אוהבת) ושרתי שירים ישנים של זמרים שמתו, והסתכלתי על עצמי במראה טרילארד פעמים, כאילו משהו השתנה וישתנה בכל הבקרים שהיו ויהיו.
אהבתי אנשים, אני עדיין אוהבת. מכאן עד הירח ובחזרה. לא הראתי ואמרתי להם את זה מספיק.
רק הלכתי ללימודים אינספור פעמים, וחלמתי בהקיץ שוב ושוב בכל המיטות שהייתי בהם אי פעם. וחיכיתי בתורות, ובפקקים, וספרתי דקות עד להפסקות האוכל. ומילאתי אוקיינוסים שלמים בדמעות וערמות על ערמות של בקבוקי גז בצחוק.
והעולם היה מקסים, עם שמש צהובה וכדור כחול שמסתובב. ואנשים דברו על יום חדש, סמסטר חדש, שנה חדשה, והתחלה חדשה.
אבל אני רק הייתי משועממת כלכך, גוגליארד פעמים, עד שכבר השתעממתי מהשעמום ופשוט הלכתי לישון. שוב.