פאנטום השדות

היא בקושי הייתה סוחבת את עצמה. הייתי חוזר מהפלחה והיא הייתה מחכה לי על המדרגות רק כדי לצנוח לבין זרועותיי, להישען, לנוח. כל-כך חלשה ושברירית הייתה. ואני, חסון מקריעות-תחת, הייתי מרים אותה בזרועותיי, גופה הרך כנגד שריריי הקשים, והולך ומניח אותה בחדרי, במיטתי, אומר לה יהיה בסדר, את רק צריכה לנוח קצת.
"לנוח, לנוח," הייתה אומרת. "אף-פעם אין מנוחה." והייתה שמה את הכר שלי על ראשה, ואת הפוך שלי על גופה, ומתכרבלת, ומתקטנת לתנוחת עובר, ונעלמת. ואני הייתי יושב על כיסא המנהלים הקרוע, נוטף זיעה, ומעשן סיגריות זו אחר זו, מביט בה.
זו הייתה נשיקה מוזרה הנשיקה שלי איתה. אנחנו יושבים על ספסל-שולחן העץ ומביטים בשקיעה. אני מביט יותר על הדם בשמיים, היא מביטה יותר על הסירופ בשדה. והיא מרימה עיניה אל השמיים, מסתחררת, מביטה בי בעיניים קרועות ופה פתוח מעייפות, שמזמין נשיקה. ואני טחנתי עם החיוניות שלי את התשישות שלה, השארתי אותה חסרת נשימה. שמה את ראשה על ברכיי, ובכתה.
ואני בטרקטור בסוף העבודה בדרך להחזיר אותו למוסך, גורס את שביל העפר החוצה את השדה, והיא בשדה שוכבת על גבה, ידיה ורגליה פרושות לצדדים, נראית כמו מביטה לשמיים, אבל אני יודע שלא. הכחול-מרותך בשמיים נכנס אל תוך מוחה, ואני מרים אותה, שם אותה על ברכיי, ונוהג למוסך. שם אני מתדלק אותה בקפה חזק, מחזיר ת'שפיות אל המערכת. היא מלטפת את הגלגלים הגדולים של הטרקטור, מגרדת בוץ יבש, שמה את ראשה לרגליו, ונרדמת. אני זורק אבן אל גג המוסך למזל ומרים אותה כל הדרך עד למיטתה. חברותיה לחדר מחרישות כשאני טומן אותה בבגדיה בתוך המיטה וחומק בשקט. מדליק סיגריה ומסתכל אל השמיים, רוצה להתפורר כמוה לאבק, אבל ליבי ברזל. ואני נכנס לתוך המועדון, סורק אותו בעיניי, ומתחיל לכסח את הכיסאות. הם קוראים למדריך שמזריק לי בעורמה, ומסומם, מדבר על מוחות שהולכים לאיבוד, הם דופקים את ראשי באסלה כדי להפוך את הקופסה בחזרה.
כשהקופסה במקום אני מאוד מאושר לראות "צער גידול בנות" ולצחוק, ולצחוק, ולצחוק, ולבכות על הצחוק. והיא באה אליי מתנדנדת ונשפכת, ואומרת לי גוף חזק כמו פר, מוח חלש כמו ג'לי. ואני אומר לה, "עם המוח שלך הייתי יכול לבנות עולמות." ואני מזיז אותה, והיא מוזזת, ואני מכסח קירות, והיא מנשקת רצפות, ואני מנסה להזין אותה בחיוניות, והיא מנסה להזין אותי בחוכמה, ודבר לא עובר בינינו.