יער משאלות המוות

אז ככה זה נראה.
'יער משאלות המוות'.
שם כה מפחיד למקום כה, קסום.
כה ריק ובדד, כה לבד, כה מסכן היער הגדול והיפה הזה. הדבר היחיד אשר מארח לו חברה אלו העצים הגבוהי קומה, עם העלים האדומים שנופלים בקלילות ומכסים את הרצפה.
ואני דורכת עליהם, מוקסמת ומהופנטת לרעש העלים נרמסים תחת מגפיי הצבאיות.
והיער כה יפה, כה קסום, כה מושך. איך דבר כזה יפיפה, מוצא את עצמו לבד בחשכה ובבקרים הקרים.
והשמיים אל היער מאירות פנים, כנראה גם השמיים מרגישים רחמים ליער העצוב.
אני מזמזת שיר ישן, וקולי מהדהד בין העצים, בין הבדידות.
ומה פשר שמו של היער היפה. הרי ברור שמבדידות הוא ימות. אף מבקרים, לא ציפורים ולא עורבים.
הוא בטוח עצוב. כועס ורגוז. משמועות לא מפחדים, ובטח שלא משמות.
ואני לא מבינה מה יש לי לחפש במקום שכזה. אולי זאת הסקרנות שדוהרת בתוכי, זאת שגרמה לי לגלות את ההרגשה של קפיצה מהחלון, זאת שגרמה לי לשתק את הפחד ולרוץ היישר אל גלגלי הרכבת.
ואולי ביער הסקרנות כבר מתה. ואולי כולו, כמו עליי עציו, אדום כדם, נרמס תחת הפחד של אחרים.
ואולי הוא לא מבקש הרבה, לא לשנות את שמו, ולא ציפורים שיחייו על העצים. אולי היער רק מבקש משאלה, משאלת מוות.
ואולי ביני לבין היער הדמיון גדול. אותה בדידות, אותה משאלה כואבת. רק שאני את משאלתי כבר הגשמתי.
ורק לו נותר להגשים.
להגשים את משאלת המוות של יער משאלות המוות.