ערב יום שישי

אני יושב לי, קצת עצוב, במיטה ושומע שימי תבורי, המיטב, וטירן בא דופק בדלת כאילו יש מלחמה. לא יודע מה רוצה, פותח לו את הדלת, והוא ישר כזה באטרף "בוא לאומן, פיצוצים, בלגנים, טראנס! בנות!" אמרתי לו מה נפלת עליי ככה, אני במוד דיכאוני. אמר לי מה דיכאוני, אתה סבתא? וניסה לשבת על הספה מול המיטה שלי, ואני ככה יושב מעשן סיגריה, והוא מתפתל, מתענה משימי תבורי, פתאום מתנפל לי על מערכת הסטראו, מכבה את שימי ושם רדיו ירושלים. מה נסגר? אני שואל. משדרים עכשיו מוזיקה אמתית, הוא אומר, והרדיו שלי עושה מוסיקת דיסקוטקים. "טראנס, בומים, בסים, בלגנים!" הוא צועק ודופק לעצמו עם הראש בקיר. אני אומר לו התחרפנת, והוא אומר לי כן, עליך. ומנסה לשגל אותי המטומטם! אני אומר לו מה נסגר אתך, אתה דלוק? "כן," הוא אומר, והופך שקט יותר, "אבל לא לקחתי אף סם, באמת." ולאחר רגע מוסיף – "לא שידוע לי." בוא אני אכין לך קפה… אני מנסה, "מה קפה?" הוא אומר, נכנס למטבח שלי ופותח מהמקרר פחית בירה. "תשתה אותה בחוץ! תשתה אותה בחוץ!" אני צועק לו, והוא מחייך, וכמו שידעתי שופך לי את הבירה על השטיח. "סעמק," אני אומר, "רק לפני שבועיים ניקיתי אותו, 300 שקל עלה לי!" "הייתי מנקה לך אותו בחינם," הוא אומר וצוחק. אהבל.