ערבים של נובמבר

זה ערב של סוף נובמבר, מהימים האלה שברגע שהשמש מתחילה לשקוע נהיה קריר, ממש קריר.
הוא עם קצר עכשיו, והוא קופא, אבל לא אכפת לו כי מה זה קצת קור על העור ובתוך העצמות כשיש לו מזה גם ככה בתוך הלב. הוא מחייך, חיוך כזה אירוני, כי זה מצחיק אותו שהוא מצליח להיות כל כך דרמטי לגבי דברים כאלה ואז הוא מיד שמח שאין אף אחד על ידו עכשיו כדי לראות אותו מחייך לעצמו.
רוח נושבת, מלטפת לו את הידיים החשופות, הזרועות , הפנים והעורף. הוא עוצם עיניים לרגע, מנסה לחוש אותה על מלא, להרגיש איך זה כשמשהו מלטף אותך. הוא לא זוכר מתי ליטפו אותו בפעם האחרונה, אולי כשהיה ילד, אולי כשהיה תינוק.
הבטן שלו מתהפכת כשהוא חושב על זה, וכמה זה בעצם די עצוב, ואז הוא חושב על כל האנשים שמסתובבים בעולם ומרגישים בדיוק כמוהו ונהיה לו כבד אז הוא מהר מנסה לנער את המחשבה מעליו כאילו הייתה גריר של אבק.
הוא לוקח אוויר, מרגיש אותו יורד בגרון שלו ואל הריאות והבטן לפני שהוא מדליק לו סיגריה.
הוא נשען אחורה על הספסל שהוא יושב עליו, ומסתכל על הרחוב, על האנשים שאם היה מביט בהם מלמעלה בטח היו נראים כמו נקודות צבעוניות שזזות על רקע של מדרכה.
במרחק, הוא שומע אנשים צועקים, ורעש של מכונות. הוא שוב לוקח נשימה, נושם אל הריאות מלא אוויר מזוהם עם ריח של נפט מאחד המפעלים בסביבה. הוא משתעל ומקלל בקול ואז לוקח שאיפה- וכן, איפה שהוא בתוך הראש שלו הוא חושב שוב על כמה זה מצחיק שהוא מתלונן על הריח של הנפט אבל באותה נשימה מכניס לעצמו את רעל הזה לתוך הגוף בכל יום. הוא מסתכל על הסיגריה ביד שלו, בוהה בעשן שמסתלסל ממנה ועולה מעלה, לרגע הוא חושב לזרוק אותה, אבל הוא מיד מוותר על הרעיון כי זה לא שהוא רוטשילד ולזרוק אותה פירושו לזרוק את הכסף שלו. כסף שהוא עובד עליו קשה מאוד. הוא שוב שואף, העיניים שלו מכווצות בריכוז כשהוא מתבונן באנשים שחולפים על פניו.
הם רצים, זזים מצד לצד, ממהרים, כל כך והוא בקושי עומד בקצב. מכוניות חולפות בכביש, טסות אחת על פני השנייה, מצד לצד, במחול מטורף, והוא צופה בהכל מהופנט, לא מסוגל להוריד מהמופע את המבט.
העיניים שלו עוקבות אחרי זוג שגורר עגלת תינוק, הוא צופה בהם ומנסה להחליט אם הם מאושרים, או רק חושבים שהם מאושרים, ואחרי דקה ארוכה- הוא מחליט שאין לו מושג, ושמי הוא בכלל שיחליט על אחרים.
הוא שוב צוחק, ונזכר איך תמיד היה לו את הקטע הזה להתבונן על הכל מבחוץ ולנסות להבין את החיים, כאילו הם איזה פאזל שצריך להרכיב או בעיה שצריך לפתור. שנים, הוא יצר הפרדה בינו לבין העולם, מין חומה בלתי נראית ששמרה עליו רחוק מהשאר, מאלה שלא מבינים אותו, ואת איך שהמוח שלו עובד. כי המוח שלו, כך חשב תמיד, ללא ספר עבד קצת אחרת משל אחרים. לפעמים הוא ניסה לשחק את המשחק, להעמיד פנים שמעניין אותו כל מה שמעניין אחרים, הוא חייך, וצחק, ואמר את כל הדברים הנכונים שאנשים רצו לשמוע אותו אומר, אבל עמוק בפנים הוא ידע שזה לא רק זה. הוא תמיד ידע שיש בתוכו אוקיינוס שלם שאפילו לא התגלה. ובשלב מסוים, התחיל לעייף אותו המשחק הזה, התחיל לעייף אותו להסתיר את הסערה שמתחוללת בתוך האוקיינוס שלו, לפעמים הוא היה מנסה לזרוק כמה טיפות- לראות אם יש בנמצא מישהו שיתפוס, אבל לרוע המזל, רוב האנשים התייחסו לטיפות הסערה שלו כמו אל טיפות של גשם קטן. אז בשלב מסוים, אחרי הרבה ניסיונות שלו, הוא חדל מלנסות ונסוג עמוק אל תוך העולם שלו. וזה לא שהוא ויתר, הוא רק לוקח הפסקה, כדי לסדר את עצמו מבנים כי כשעושים את זה לבד- זה הרבה יותר קשה, ויום אחד, כשהוא יהיה מספיק אמיץ, הוא יצא חזרה החוצה, ויתחיל שוב לחפש את אותם האנשים שהוא יודע עמוק בפנים שמחפשים אותו גם.
הוא מביט בסיגריה הגמורה שלו, ומשליך אותה אל המדרכה, אחר כך הוא נעמד,ודורך עליה, וכשהיא נמעכת תחת הנעל שלו הוא מחייך לעצמו כי הוא יודע שיום אחד, הוא יפסיק לבוא לספסל הזה בערבים של נובמבר.

יש עוד בבלוג:

https://www.avivatahayo.blog/blog