עצמות

אני מביטה במראה, מכניסה את הבטן, והנשימה מפסיקה.
אני נוגעת בעדינות בעזרת אצבעותיי בעצמות שבולטות, זה נשמע טיפשי אפילו חולני אך אני כל כך אוהבת את המראה הזה, המראה של העצמות הבולטות.
אני משחררת את הבטן והנשימה, אין כבר עצמות בולטות יפייפות יש רק שומן מכוער, מיותר.
אין איש בבית שיכול לעצור אותי. אני נכנסת לשירותים, מתכופפת לעבר האסלה, שנהייתה החברה שלי בשנה האחרונה דוחפת אצבעות לפה, ושוב, והסיטואציה המוכרת אני מקיאה את כל ארוחת הצהריים, ואיתה את הכעס והשנאה העצומה לגוף שלי, לשומן שבכל חלק בגוף. המטרה היא שהעצמות היפייפות היו כל הזמן, לא רק שאכניס את הבטן. אני מתיישבת על הרצפה סחרחורת קלה, היא חולפת אני מורידה את המים, שוטפת ידיים, פנים ומצחצחת שינים לבל יחשדו, ישאלו שאלות.
אני חוזרת לחדרי המשקל חברי הטוב בנוסף לאסלה מצוי בארון, מוחבא היטב בשביל שהוריי לא ישאלו שאלות ירימו גבה. אני נשקלת, לא מרוצה מהמשקל. שוב מביטה במראה, שוב מכניסה את הבטן, שוב נגלות העצמות היפייפיות.
אני שמה טייץ וחולצה נועלת נעלי ספורט ויוצאת לפארק הקרוב, להתיש את הגוף מעט, שהרגשת החולשה שאני כה אוהבת תשלוט בגופי, שאנשום במהירות והלב ידפוק גם כן במהירות.
ואולי, אולי ביום מן הימים ,העצמות היפיפיות יואילו בטובם לשתף עמי פעולה ויבלטו כמו שאני כה אוהבת.