עציצים מחורבנים

ריגושים קטנים ויפים
משמחים אותך
ומעניקים לך סיבה לקום.
חיוך עליז באופן מוגזם תוקף אותך.
השעון לא מעיר אותך כבר יומיים ברצף אבל את מתעוררת ביקיצה טבעית.
וונדרוול של אואזיס מתנגן ברקע בעת הליכתך לעבר המקרר.
נוצר בך דחף בלתי נשלט של הרבה יותר מדי מצב רוח לעשות משהו ממש טוב וגדול עבורך.
התחלת ללמוד לחשוב גם על עצמך. מוצא חן בעיני דווקא.
את ממלאה בקבוק ריק של קולה זירו מהפיצה שאת והבנות הזמנתן אתמול במים פושרים של אוקטובר, ומדלגת שמחה יתר על המידה לעבר עציץ הפרחים הענק, האפריקאי והאותנטי מסבתא לאה, שאותו דאגת להפקיר במשך חודש לפחות ומשקה אותו בניסיון להחיות כל פרח ועלה נבול ומסכן שהתייבש כמעט לחלוטין עד שהגעת.
בעודך נותנת לצמחים החשובים שלך לשתות, את שמה לב שכבר שתיים עשרה ורבע
והוא עדיין לא כאן.
את מגלה כתם של בוץ ממש מעל הקימוט המושלם בשמלה המנוקדת המגונדרת שלך, שאת לובשת לכבודו, בין החזה אל בטנך עכשיו שוכב ומשתזף לו שם כתם די בינוני של אדמה חומה ורטובה על שמלתך היפיפייה שהבוקר הוצאת מהמייבש.
את מתקשרת אליו לנייד שמונה מאות ואחד פעם והוא לא עונה.
את מנסה למצוא אופציות למה לעזאזל קרה לו.
נתקע בפקק אחרי משאית של שמפו פינוק
לא קם עדיין כי השעון גם אצלו התקלקל
יותר מדי בלינצ'סים של אמא שלו
אנס אותו הבולדוג של השכנה
הוא פשוט שכח מהמפגש שלכם וכנראה שגם לא ממש אכפת לו ממך.
שוב זה קורה לך
והנה ממצב טיסה את הופכת במיידית לכיבוי.
ופתאום גם החיוך נבלע
ונשארים רק קורי השינה שטרם נשטפו מסביב לשפתיים הורדרדות והבובתיות שלך.
נשאר עוד עציץ אחד שלא השקת אבל נגמרו המים בבקבוק ושילכו להזדיין הפרחים החשובים
ואז את בורחת למוזיקה כי זה הכי נוח וזה תמיד שם, להקשיב ולייעץ ולתמוך..
הבטחת לעצמך שסיימת עם מתוקים אבל אין דבר העומד בפני הבן אנד ג'ריז שנראה כל כך חתיך במקפיא ברגע זה, ועוד האהוב עליך – הצ'אנקי מאנקי.
הדברים מהונדסים לך בראש בתנוחה האידיאלית.
את. ספה. גלידה. כפית. פוך. איך פגשתי את אמא עונה ארבע פרק שלישי מהאמצע. עמעום אורות.
ואז מסתבר שהשעון לא מכוון בכלל והשעה רק תשע וחצי וסתם נלחצת ובעציץ הפרחים האחרון היו בכלל פרחים מפלסטיק כמעט כמו בשיר של מרגול והכתם החום על השמלה שאת אוהבת היה בסך הכל אשליה אופטית או שפשוט פזלת ונקודה בשמלה
נראתה לך כמו כתם