עצב

העצב הזה, העצב שצובע את חיי בשחור, ולפעמיים חס עלי וצובע רק באפור.
העצב הזה, שלא מרפה, רק מתעצם, מיום ליום כבר שנתיים.
העצב הזה שלא נותן לי להיות מאושרת, בגיל הכי מהנאה ותוסס.
העצב הזה שהורס רגעים טובים, מתגנב בשקט וצובע את הרגע בשחור, בלי להודיע מראש.
העצב הזה, שגורם לעיינים להיות כבויות, ולגרון להילחם עם גוש הדמעות שכמעט תמיד נמצא בגרון.
העצב הזה, שמוכיח לי פעם אחר פעם, שהוא פה בשביל להישאר, שהוא לא יעזוב בקלות כה רבה, במצבים שאני מנסה להיות טיפה יותר שמחה, ולראות את החיים במשקפיים האופטמיות.
העצב הזה, שבגללו אנשים רוצים הסברים למה איני מחייכת, ששואלים לאן שמחת החיים שכה הורגלנו שיש לי, נעלמה לפתע.
העצב הזה, שמבלי שרציתי גורם לי להיות לוחמת קטנה, להילחם לקום מהמיטה, ולתפקד ואולי, בעצם לוחמת זו מילה גדולה מידי…?
ואולי, אני סתם מרחמת על עצמי, אולי אני יכולה בבת אחת למחוק את העצב….