על קפה ואפשרויות

קרניים של אור חודרות לך אל תוך החדר, נמתחות על הקיר ממש מולך. בוקר.
אתה פוקח עיניים, והדבר הראשון שקופץ לך לראש זו שירה, חברה שלך.
אתה נזכר במרמור שאתמול היא רצתה להיפגש , היא אמרה שרוצה "לדבר", אז אמרת שבכיף ואפילו דאגת שנועם- השותף שלך- יפנה אותה בשבילכם.
אם היית יודע מה היא הולכת להגיד לך, לא היית עושה את זה, לא היית טורח.
אתה נאנח. מנסה לנער מעליך את הרגש הזה שמתחיל לשבת לך על הלב כמו איזה מתאבק סומו ומזכיר לך מה קרה אתמול.
אתה לא רוצה להיזכר עכשיו באיך שהיא הביטה בך, אחרי שהוציאה את המילים האלה מהפה שלה, ואיך כעבור חמש דקות, אחרי שסיימה איתך והשאירה אותך שבור היא קמה והלכה אפילו בלי לתת לך חיבוק.
גם לא בא לך להיזכר איך ישבת על הספה בחושך עד שנועם חזר, ואיך הוא ישב לידך וניסה לנחם אותך.
לא.
לא עכשיו, לא כל כך מוקדם.
היית נותן הכל כדי להישאר במיטה עוד קצת ואולי בעצם כל היום. אבל המשרד מחכה לך, אז אתה מעיף מעליך את השמיכה בזריזות ומתחיל להתארגן, שיניים, פנים שיער- הכל מוכן. ולמרות שאתה מרגיש שהעולם עצר, אתה יודע שהוא לא הולך לעצור רק כי חברה שלך זרקה אותך.
אתה נועל נעליים על אוטומט, והולך למטבח להכין לך קפה כי אתה חייב קפה על הבוקר.
אין לך כוח עכשיו להתחיל להרגיש, לא בא לך להרגיש את מה שאתה מנסה כבר מאתמול להדחיק ואולי, אתה חושב לעצמך, אולי זה יעבור לבד, אולי זה יעלם גם בלי שתתן לזה מקום.

תוך כדי צעידה למטבח, אתה כבר מפנטז על הקפה, על הטעם שלו עם החלב וחושב על אם בא לך אותו הבוקר יותר מתוק או מר.
אתה מדליק את הקומקום, ובזמן שאתה מחכה למים, אתה כבר שולף מהמדף ספל, ומחליט שאתה רוצה אותו מתוק- אז אתה שם שתיים סוכר ואחד קפה.
המים רותחים, ואתה ממלא את הכוס, אתה צועד למקרר ופותח אותו.
העיניים שלך רצות אחוזות אמוק על המדפים בחיפוש אחר קרטון חלב, וכשאתה קולט שאין חלב, בשניה, יוצא לך כל האוויר מהגוף.
נגמר החלב, אין חלב.
"'סעמק." אתה מסנן בשקט תוך כדי טריקת דלת המקרר.
אתה חוזר אל הכוס המונחת על השיש ומתחיל להתעצבן על נועם, ועל כמה הוא זבל כי לא טרח להודיע לך שנגמר החלב. ולמרות שאתמול הוא נשאר איתך עד מאוחר, אתה לא זוכר את זה עכשיו כי עכשיו אתה לא חושב בהיגיון.
לאט לאט, אתה מרגיש את הדגדוג הזה בפנים, הלבה הזו שהולכת ומתחממת בתוכך, ומבעבעת לאט לאט, העצבים שלך שמתחילים להתעורר לחיים.
"'סעמק." אתה מקלל שוב, מרגיש איך כל הגועל נפש שניסית להשאיר היום בצד שב וצף בתוכך.
אתה שופך את הקפה לכיור בעצבים, ומחליט שיאללה היום לא תשתה קפה כי זה כולה קפה, ולמרות שאתה שותה קפה כבר כל יום מאז שאתה בן שש עשרה, לא יקרה לך כלום אם היום לא תשתה קפה.

"מה איתך אמיר?" נועם מופיע מולך, חצי לבוש, עם המברשת שיניים בתוך הפה.
אתה מעיף בו מבט, ובלי לומר מילה, לוקח את התיק שלך ויוצא מהדירה, אין לך כוח לדבר איתו עכשיו.

איך שאתה יוצא מהדירה, ויורד לכיוון האוטו בתזמון מפתיע כמעט, השמש נעלמת.
עננים מתחילים לכסות אותה, ואתה מחייך במרמור כי אתה מרגיש איך היא לוקחת איתה את טיפת האור שעוד הייתה לך הבוקר.
ושוב שירה קופצת לך לראש.
ואתה פתאום נזכר בפעם ההיא, כשרק התחלתם לצאת.
אתה מריץ את זה בראש, מההתחלה ועד הסוף. כמו איזה מכור, לא מצליח לעצור את זרם הזיכרונות והפלאשבקים שרצים לך בראש.
הלכתם לנמל איזה ערב אחד, טיילתם שם כמעט שלוש שעות, אוחזים ידיים כמו זוג אוהבים ותיק למרות שזו רק הייתה הפגישה השלישית.
היא אהבה איך שאנשים הסתכלו עליכם.
"תראה איך יוצאות להם העיניים." אמרה לך והחזיקה לך את היד קצת יותר חזק.
ואתה נזכר איך עמדתם שם מול החוף, ואיך כשהיא חיבקה אותך, והראש שלה נח על החזה שלך, כבר ידעת שזו היא וידעת שאיתה אתה רוצה ילדים ובית קטן.

אתה מתחיל בנהיגה, אבל אתה בכלל לא מרוכז.
הראש שלך שוב חוזר לשירה, ואתה נזכר באיך שהיא הייתה נצמדת אליך כשהיה לה קר, ואיך שהיא הייתה משחקת לך באצבעות לפעמים. ובחיוך שלה, הביישן והקטן שהמיס לך את הלב.
אתה דופק על ההגה בעצבים, כי נדמה לך שהרמזורים היום עובדים נגדך כי הם לא מתחלפים, ואתה מקלל על כל אחד שאתה נתקע בו ועד שאתה מגיע למשרד אתה כבר לגמרי מותש למרות שהיום רק התחיל.
אתה מת שיעזבו אותך בשקט, ולא יפנו אליך היום כי אתה לא רוצה להסביר שום דבר לאף אחד.
אפילו לרונה החמודה מהקבלה, אתה לא אומר שלום.
אתה ישר הולך למשרד שלך, שם אתה מגלה ערימה של ניירות שזרקו לך על השולחן.
אתה מטיח את עצמך על הכיסא, ובמשך דקה שלמה פשוט בוהה.
בוהה בתקרה.
אין לך כוח לעשות כלום, אתה לא רוצה להיות כאן.
אתה לא רוצה לעבוד. אתה רוצה להיות רחוק, אולי אפילו להעלם, לא אכפת לך.
אתה תוהה, בינך לביך עצמך, מה עושים אחרי דבר כזה.
מה עושים אחרי שהכרת בחורה, היא עשתה לך פרפרים בבטן, יצאתם כמעט שלוש שנים והכל הלך ביניכם כל כך טוב, ופתאום יום אחד בהיר היא מחליטה שזהו.
היא לא רוצה יותר, היא לא רוצה יותר כי "לא בא לה".

ואתה שוב חושב על אתמול, ונזכר באיך היא ישבה מולך ואפילו לא הסתכלה לך בעיניים בזמן שדיברה איתך ואמרה לך שזה לא מתאים לה יותר.
ניסית לשאול, ניסית להבין מה היא לא יכולה יותר, ומה לא מתאים לה הרי דיברתם על חתונה אפילו, אבל לא הייתה לה תשובה.
לא היה לה מה לומר לך.
ומה אתה אמור לעשות עם כל הרגשות האלה עכשיו? לכבות אותם? אתה אמור פשוט למחוק הכל ולהעמיד פנים שהכל בסדר, ושאתה לא מרגיש כאילו תלשו מעל פצע שהיה לך את הפלסטר בלי התראה?
אתה לא מצליח להבין, לא משנה כמה אתה חושב על זה.
אתה לא מבין איך פתאום כבר לא מתאים לה, איך היא פתאום הפסיקה לאהוב אותך.
איך פתאום כבר לא אכפת לה והיא לא רואה איתך עתיד.

אתה לוקח נשימה ומתיישב ישר על הכיסא, מנסה להתרכז בערימות הניירות מולך, ובדיוק לשניה זה מצליח לך עד ששוב אתה מרחף ונשאב ללופ המחשבות.
אתה משתגע.
איך לא מתאים לה?
איך?
דמיינת הכל?
הרי ניגבת לה את הדמעות אינספור פעמיים, והיית שם בשבילה תמיד. כשהכלב שלה מת, היית אצלה שבוע ורק פינקת אותה. וכשאמא שלה טסה לחו"ל, ליווית אותה לשדה התעופה, כשסבא שלה חלה- הצעת עזרה במה שרק הייתה צריכה. ואפילו כשהיא למדה לתואר המחורבן שלה ובקושי היה לכם זמן להפגש, דאגת תמיד להתקשר אליה, ולהראות לה כמה היא חשובה לך וכמה אתה אוהב אותה.
הכל היה שקר? ככה סתם, ביום בהיר אחד, בן אדם מפסיק לאהוב? אתה לא מבין את זה.
היית מת לעשות לה דרמה כמו שיש רק לבחורות את הפריווילגיה לעשות, ללכת אליה, או לסמס לה איזה הודעה מרושעת חזרה, לדרוש ממנה הסברים על איך פתאום היא הפסיקה לאהוב אותך ככה, ואפילו לשאול אם יש לה גבר אחר- אבל, בשביל מה? אתה יודע שזה רק יתן לך עוד כמה מכות לאגו וללב.

וכל מה שאתה חושב עליו זה שזה מבאס.
מבאס אותך שהיא זרקה אותך, ואתה אפילו לא יודע מה אתה מרגיש מרוב שאתה מרגיש יותר מדי.
ושוב, אתה בוהה בתקרה, וחושב על כמה זה קל לפעמים לאבד תקווה ולוותר בחיים.
כמה זה קל להכניס את עצמך לתוך קופסה ולסגור את עצמך בה. לא לתת לאף אחד להתקרב אליך,.
כמה זה קל לבנות לעצמך שריון ולא לתת לאנשים לחדור אותו, כי יש גבול לכמה אתה מסוגל לבנות אותו מחדש כל פעם. ויש גבול לכמה שאתה מוכן להכאיב לעצמך בכל פעם.
ואיך שהוא, אתה מוצא את עצמך חושב על הקפה הבוקר.
אתה עוד עם טעם של קפה, ואתה עדיין מת ללגום עכשיו קפה, לא מתוק, אחד מר כזה סתם כדי להזכיר לעצמך שתמיד יכול להיות גרוע יותר.
אתה לוקח עוד נשימה, העיניים שלך רצות מהתקרה אל השולחן ואל השעון וכשאתה רואה שהשעה כמעט עשר ולא עשית כלום מאז שהגעת אתה מבין שנשאבת לתוך המחשבות שלך ושאתה לא מרוכז.
ובכל זאת, הערימה על השולחן לא מזמינה במיוחד ולא בא לך לעבוד, לא היום.
אז אתה קם, ומתחיל להסתובב בחדר בלי שום מטרה.
אתה ניגש לחלון, לפתוח את הוילון, וכמו איזו סצנה מסרט, מתחיל גשם חזק לרדת ואתה מרגיש איך הלב שלך מתחיל לכאוב.
אתה מרגיש שהכל כבד עליך.
נמאס לך מהכל ולא בא לך כלום. אתה רוצה לחזור להיות ילד, חסר דאגות או סתם להתכרבל במיטה בלי לעשות כלום. ומי בכלל רוצה להיות מאוהב בבחורה? אתה שואל את עצמך בלי באמת לענות.
ואתה מרגיש איך הכובד הזה יושב לך על הלב ומקשה עליך לנשום, והגרון שלך נחנק, והעיניים כבר מתחילות לדמוע.
והגשם ממשיך לרדת, מזכיר לך שגם לך מותר לבכות אם אתה רוצה, אבל אתה לא בוכה.
אתה לא מסוגל, כי ממתי אתה בוכה? אתה עומד שם מול החלון, וצופה בגשם, נותן לו לבכות את הדמעות שלך שאתה לא רוצה להזיל.
אתה חושב על כל הדברים הקטנים האלה בחיים שלך, שלא מסתדרים כמו שאתה רוצה שהם יסתדרו ושוב חושב על על שירה.
פתאום אתה כועס על עצמך, כי למה אתה נותן לזה להשפיע עליך? ורגע אחרי אתה כבר מחייך, כי כל הדרמה בשקל הזו התחילה מכוס קפה. פאקינג כוס קפה.
בחורה זרקה אותך, ואתה כמו משוגע עוד תקוע על כוס הקפה.
זה מצחיק אותך, אז אתה כבר צוחק מול החלון ומרגיש משוגע. כל כך משוגע, אתה ממשיך לצחוק ופתאום מישהו דופק בדלת ולפני שאתה מספיק לצעוק לא להיכנס, דן נכנס עם ספל ביד.
"שמעתי שלא שתיתי קפה היום." הוא אומר באגביות שכזו, מניח את הספל, יחד עם ערימת דפים על השולחן שלך.
"אה ומצטער אחי, נועם סיפר לי על שירה." הוא מוסיף. אתה בוהה בו, ובכוס שהרגע הניח כאילו ראית אוצר.
"אתה בסדר?" הוא שואל.
אתה מהנהן, אפילו מחייך חיוך שבור. "מצוין."
העיניים שלך דבוקות לספל, ואתה כבר מדמיין איך אתה הולך לשתות את הקפה, ולתת לו לזרום לך בורידים עד שיגיע לכל פינה בגוף שלך ויספג בתוך הדם שלך, וימריץ אותך.
אתה שוב דומע, וכמובן שהוא לא קולט, כי הוא עסוק בפלאפון שלו והוא כבר מסתלק משם.
אתה צועד לכיוון השולחן, וכשאתה קרוב מספיק, אתה מציץ אל תוך הספל ורואה שזה תה.
תה.
זה תה.

גל של תסכול וייאוש שוטף אותך, ואם לא היו סורגים על החלון, כנראה היית קופץ. מה בסך הכל רצית? קפה. לעזאזל, קפה.
אתה בוהה בכוס, רגע, ועוד רגע.
זה רק אתה והתה, ובהתחלה אתה אומר לעצמך שאין סיכוי שאתה שותה את זה.
אבל הוא שם, על השולחן שלך, והוא קורא לך, ואתה כבר עייף מכל הבוקר המתיש הזה וכל הרגשות והזיכרונות, ופתאום-
אתה חושב לעצמך שאולי לפעמים אתה מבקש דברים, כמו למשל בחורה שתאהב אותך, בחורה ספציפית, אבל היא לא אוהבת אותך חזרה וככה זה צריך להיות- כי היא לא זו שאמורה לאהוב אותך.
ואתה תוהה, אולי יש אחת אחרת, שכן רוצה לאהוב אותך.
אתה מביט בו, בנוזל החם הזה שממלא את המשרד שלך בריח של צמחים, ומשהו בך רוצה לשתות אותו. באיזה שהיא פינה בראש שלך, אתה יודע שזה יעשה לך טוב.
אתה יודע שאתה צריך משקה חם שישטוף לך את הגוף, יזרום לך בדם ויזכיר לך שיש עוד אפשרויות.
יש עוד אפשרויות.
אז אתה לוקח את הספל, ולוגם ממנו לגימות ארוכות ואיטיות.
אתה מניח לדמעות שלך להתייבש אט אט, וחושב על החיים שלפעמים לא הכל מסתדר בהם אבל – גם יש דברים שכן, יש דברים שכן.
ואיך שהוא, בסוף, אתה מוצא את עצמך מחייך בקושי ומחליט, שמהיום כדאי שתתחיל לשתות גם תה.