על פיצה ומחשבות

אמרתי לך כמו בצחוק: 'אבל אם אני אתאבד אתה תבין שלא היה מה לעשות, שזה היה הדבר הכי טוב בשבילי?'
הבטת בי ושוב פעם קיללתי את השיחה הזאת. היא לא הייתה אמורה לקרות אבל ככה זה כשמחכים למגש פיצה בהשיח הדעת, נוהגים עם זימזום של מפשיר אדים ברקע ומנסים להחליף תוך כדי את השירים ברמקול למשהו אחר (למה?)
איך הגענו לכאן?
חייכת אלי ונגבת שאריות פיצה בטישו 'אני אבין. אבל זה עדיין לא אומר שאם אני אשמע על ניסיון כזה מראש אני לא אנסה לעצור אותו ושזה לא יעציב אותי, אחרי הכל אני עדיין חושב שאתה טועה והדרך שלי נכונה'
הבטת לי לתוך העיניים 'ואני כמובן מקווה שיום אחד גם אתה תראה שאני צודק'
לא אמרתי על זה כלום, הבטתי בטישויים המלוכלכים שדחפנו קודם למחזיק הקפה שבין במושבים.
'רוצה?' הרמתי את הקולה ממתחת למושב ואתה הנהנת, לוקח אותו בתנועה אחת ישרה ולוגם ישר מהפיה. זה שוב פעם השיחה המטופשת הזאת; בגללה שכחנו לקחת כוסות פלסטיק ומפיות. לפחות מזל שלפני כמה שבועות הייתי מצונן ושכחתי את חבילת הטישו שלי במושב האחורי.
השוטתי יד ובלי מלים העברת לי את הקולה וככה ישבנו כמה דקות; שותים וצופים, דרך שמשת המכונית, בחניון הנטוש ובשמים הכהים, נטולי כוכבים.
קודם אמרת לי שאני פשוט צריך לומר פאק איט: 'מה אכפת לך, באמת. אולי זה לא ניראה ככה אבל זה מה שאני תמיד אומר לעצמי' חייכת חיוך עקום וידעתי שאתה מתכוון לכיפה 'שכולם יאמרו ויחשבו מה שהם רוצים, זה לא משנה אני עושה את מה שאני עושה'
'אתה לא מבין' אמרתי אפילו שכבר אין לי מושג כלום 'אין לי דרך כמוך, אין לי אלוקים!' זה היה כמעט כמו יריקה, נתקעת בק' ונופלת 'לך זה קל. יש לך כיוון'
'קל?!' אמרת נתקע גם בק' 'אתה חושב שזה קל?! לעבוד כל-כך קשה ולדעת שאף פעם אתה לא תיהיה מספיק טוב? לקבוע לעצמך יעדים ולהכשל שוב ושוב? להיות בן אדם כל כך מתועב ומגעיל ועלוב עד שאתה בוכה מעצמך, עד ש- -'
'לפחות יש לך כיוון!' היסיתי 'שום דבר הוא לא סתם! האנשים- אורי הזאת נגיד- היא לא סתם! מתה, כל הסבל הזה- -' נופפתי בידיי כאילו אני מחזיק את העולם '- -אתה בוכה אבל לדמעות שלך יש משמעות! הם לא סתם- – '
'מה, אתה חושב שאני בוכה ואז הכל בסדר?!' חרקת והבטנו אחד בשני חזק 'אני בוכה אבל ברגע שאני מפסיק לבכות אני יכול להתחיל לבכות שוב באותה עוצמה…לא משנה מה אני אעשה זה אף פעם לא יספיק, אני אף פעם לא מספיק טוב' הקול שלך נפל, נקרע ללחישות כבדות ואני כבר לא הבטתי בך (אולי אלוקים שלך מביט)
איך התחלנו את השיחה המטופשת הזאת, חשבתי, על זה אנחנו מתווכחים?
'סתכל' אמרתי 'זה כמו שאני חולה על פיצה! חולה! חולה על קולה! כולם יודעים שאני אף פעם לא אגיד לא לפיצה. פיצה זה הקטע שלי. זה אני! מבין?' הרמתי משולש מהמגש שהשארנו פתוח על המושב האחורי והנחתי אותו על הקרטון הריק שלך, מנסה לתת לך חיוך.
'אני לא מבין לאן אתה מנסה ללכת עם זה' אמרת רציני והרמת את המשולש אל פיך: 'תודה'
'זה כמו שאתה יכול להיות…עוקצני כזה- -?'
'חסר טאקט?'
'חסר טאקט- איך שאתה רוצה לקרוא לזה, הנקודה היא שזה הקטע שלך' עשיתי פרצוף 'כאילו אתה יכול לעשות דברים ואנשים יחליקו עליהם כי זה הקטע שלך'
חייכת 'זה הקטע שלי רק כי זה מה שרציתי להיות זה- – '
'זה לא הנקודה!' קטעתי אותך 'זה…זה…מה אם ,נגיד, אני כבר לא יודע אם אני אוהב פיצה, זה הקטע שלי. זה מה שאני, אבל …אבל מה אם זה פשוט אנרציה?'
'זה קל- אתה פשוט משנה את זה. אתה עושה חושבים ומחליט מה באלך. אתה שואל את עצמך אם באמת בא לך- -'
'מה אם לא באלי כלום?!' כמעט צעקתי, מנופף בידיי כאילו היו כנפיים
'אז אתה לא עושה כלום' אמרת בקול שקול, כאילו העולם היה שטוח 'אתה פשוט יושב על התחת כל היום ולא עושה כלום, גם זה בסדר אם זה מה שעושה לך את- -'
'ומה אם גם לא באלי לא עשות כלום?' נופפתי שוב בידיי, כאילו אני טובע, כאילו אני פרפר, ואתה לא שתקת לרגע; התחלת לדבר על לחשוב ככה ולחשוב ככה ולעשות ככה ואני בכלל חשבתי איך הגענו לשיחה המטופשת הזאת ושלא כל חיים שווה לחיות ושזה ניראה שמשהו כתוב באדים על השמשה אבל רק כשהורדתי אותך מתחת לבניין והתחלתי כבר לנסוע- (מכשיר האדים והרמקולים יצרו מין קונטרפונקט נוראי) -שמתי לב.
שמתי לב שאכלתי רק משולש פיצה אחד