על סוד וציקדות

הראל' לחשתי
'יהל' לחשת ושכבנו בשקט עם רוח צוהרים חמה. ברוש ואלון ציירו תנועות על הריצפה, וציקדות נשמעו כמו בקבוקי קולה נפתחים. הייתי צמאה.
'אתה יודע' אמרתי פתאום 'תמיד הייתי בטוחה שציקדות זה בכלל ציפורים'
'מה' מלמלת ואני התהפכתי על המיטה כך שיכולתי לראות את רגלייך פרוסות על השטיח
'סתם, ציקדה… זה נשמע לי ציפורי כזה. כמו חסידה, או שלדג או… לא יודעת. ציקדה'
'את רצינית' אמרת ויכולתי לשמוע אותך מצחקק
'מה, אף פעם לא ראיתי אחת, רק שמעתי!' יללתי 'סתווום!'
אבל הצחוק שלך התגבר והייתי זורקת עלייך כרית רק שלא היה לי כוח. זה היה אחר צהריים עצלן.
השקט חזר ואני הרמתי יד לתוך שביל חלב של גרגירי אבק נוצצים, נופפתי בה קצת עד שנמאס לי וחשבתי שאת כל האבק הזה אנחנו נושמים תמיד ושמה הטעם בלנקות. צחקתי.
'יהל מה את עושה?' שאלת, פתאום עומד מעל המיטה , עם שיער זקור כמו קרני השמש ובגדים מקומטים מעט.
'מה, כלום'
המהמת 'טוב. אני הולך להביא שתיה, רוצה?'
'כן' חייכתי
המהמת שוב, ופשוט קרסת על המיטה לצידי. צרחתי. צחקתי.
'הראל! הראל!'
'יהל' חייכת והתכרבלת קרוב, בעיניים עצומות
'אני מתה מצמא' הכרזתי
'שיט. בבקשה אל תמותי' לחשת והאף שלך דיגדג לי בכתף.
צחקתי 'אני שונאת אותך'
'אני קם… אני קם…' לחשת אבל לא קמת ואני התרוממתי מעט, מביטה בפנייך, עינייך עצומות מתחת צל שיער מעוך ומבולגן ושפתייך דקות כמו ערבות, מקומרות מעט, זוכרות חיוך.
'הראל' לחשתי
'אני קם! שנייה!'
'הראל' לחשתי שוב אבל הטון שלי השתנה ואתה פתחת אלי חריץ עיניים 'מה'
נשמתי, מביטה בך עמוק 'כלום' גמגתי בסוף. תפסתי פס משערי ומשכתי בו מעט כך שזה כאב קצת. אם לא היה לי תלתלים הייתי רפונזל.
'מה כלום' אמרת והתרוממת על מרפקים, עינייך פתוחות עכשיו כמו פנסים עלי. הלב שלי פעם ויכולתי להבחין בכל גרגיר אבק שזהר בינינו (יפה)
'סתם, כלום…' לחשתי ופתאום לא יכולתי כבר להביט בך. הקיץ הזה חם ורוח קלה ואתה שקרוב רק מדגישים זאת.
'יהל' לחשת קרוב אליי והנשיפות שלך החליפו את הרוח 'יש לי סוד לספר לך'
'מה' הלב שלי רעד ואגרופי נסגר על הפוך בידיוק כששפתייך נפתחו
'יהל-' התחלת בקול עמוק עינייך בעיני 'יהל- אין לי מושג מה זה ציקדות'
פספסתי פעימה 'ממ-מה'
'באמת' אמרת וכיסית את עינייך בכפות ידיים פתוחות 'אין לי מושג קלוש מה זה לעזזאל. אה-' הבטת בי דרך חריצים 'חוץ משהם עושים את הרעש זה, אה- ושהם לא ציפור' הורדת את ידייך ושלחת לי חיוך עקום 'מצטער. אדון בור כאן לפנייך'
מצמצתי ולרגע היה שקט מוזר מלא בשירי ציקדות.
'טוב. אני קם. שתייה' אמרת וזה מה שעשית, מתנדנד בכבדות עצלנית לעבר הדלת אבל אז נעצרת, מסתובב 'היי, יהל'
'מ-מה?'
'מיץ או פטל?' שאלת (וצחקת: 'מיץפטל')
'אה, לא אכפת לי' אמרתי, לא מסתכלת בעינייך והדלת נטרקה ואיכשהו באמצע הקיץ נהיה לי קר.