על מייקל

ביום חמישי, בשעה שש בבוקר מייקל התאבד. אבל נשארו לו עוד שש חיים אז זה היה בסדר. הוא כיבה את הפלייסטשיין והלך לישון.
בשעה שש בערב הוא קם מדפיקות על הדלת, הוא גנח והתרומם, שערותיו מזדקרות לכל עבר כמו נארוטו או אש
זו היתה ליאור עם חיוך מחשמל. היא חיבקה אותו ישר עם אצבעות דמויות טפרים משוכות לק וורוד
'שלום אדיוט קטן וחנון שלי' היא הכריזה בשפתיים של אודם שחור
'היי ליאור' הוא גנח ובלי להזמין אותה להיכנס דשדש אל המטבח. 'קפפפפהההה' הוא מלמל כמו רוח רפאים רדופה.
זה לא הפריע לה, היא טרקה את הדלת, פשטה את הזקט ונכנסה אחריו למטבח. 'אני מעדיפה שוקו' אמרה
הוא נהם. אבל הוציא עוד ספל, ולמשך כמה זמן הרעש היחיד היה של קומקום מתחמם ונקישות כפיות. ליאור התיישבה על השולחן והתעסקה עם הפלאפון.
'הינה' הוא הגיש לה ספל וורוד עם דובים והתיישב על השיש מולה, מושך את רגליו קרוב.
'מעולה' היא גרגרה, לגמה, ונקשה בטפריה על הספל, 'אתה פשוט מזעזע, אל תגיד לי שעכשיו רק קמת?'
מייקל משך בכתפיו ולגם מהספל שלו (לבן. לבן. לבן)
'נו???'
'אמרת לי לא להגיד' הוא גיחך והיא נחרה
'תגיד זה לא מחרפן אותך?'
'מה?'
'מה מה-להיות תקוע בבית כל היום בלי לעשות כלום, רק לישון ולישון ולישון'
'אני כן עושה דברים' הוא כיווץ את פניו להבעה שהייתה אמורה להיות כעוסה
'אתה ניראה כמו איזה נבל מדיסני ככה' לאור צקצקה. השתתקה לרגע ואז הוסיפה בקול מדוד: 'אני לא מנסה לתקוף אותך, אני פשוט… מודאגת?'
'טוב. את לא צריכה להיות'
היא נאנחה, מסרטטת עם אחד מטפריה מתאר של דובי. היא פתחה את פיה, סגרה ופתחה אותו שוב אבל בסוף רק הצמידה את השוקו לשפתייה, גבותיה מכווצת
מייקל הבליע אנחה ושתה גם הוא: זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא נכח בסצנה כזאת, לפעמים הביקורים של ליאור נראו לו כמו דזה-וו אחד גדול. היא תמיד הביטה בו באותו האופן מעניים תחומות בשחור, כאילו היא מצפה למשהו, כאילו היא מחפשת משהו.
וזה עצבן אותו לפעמים ובכל זאת הוא עדיין רצה שתבוא גם אם פעם אחת הייתה כמו כל הפעמים כולם.
'מה?' ליאור הביטה בו מהשולחן אבל הוא רק משך בכתפיו, מוטרד.
'אתה צריך לצאת מהבית, לעשות משהו, לעבו- – '
'אני עובד' הוא קטע אותה ולקח לגימה ארוכה ורותחת מידי מהקפה, שומר על פרצוף קפוא למרות הכאב.
השתיקה נמתחה כמו מסטיק ומייקל שנא מסטיקים עוד לפני שטעם אותם ולכן הוא לא טעם אותם מעולם.
הוא ראה בזווית עינו את ליאור מתפתלת אבל הוא רק חיכה, מסתכל בריכוז בנוזל חם וחום (השתקפות זה אתה אחרי שנשברת)
'אז… ' קולה נשמע גדול פתאום ' דיברתי עם אימא שלך השבוע'
'גם אני' הוא הכריז
היא התעלמה: 'היא התקשרה אלי- -'
'גם אלי' מייקל חייך בלי לחייך אבל מבטה של ליאור היה קבוע בדובי עם קשת מחושים כחולה 'היא דואגת לך, היא אמרה שלא היית במסיבה של נועה אפילו שאמרת שתיהיה'
'טוב, אני שקרן מרושע ולא אחראי' הוא אמר, חיוכו מתרחב מעט.
'היא אמרה שהיא השיגה לך עבודה, בחברה של בוזו, היה לך ראיון והכל אבל לא באת. היא אמרה שזה היה נורא מביך לנסות להסביר את זה לבוזו ולשרה'
'יש לי כבר עבודה'
'האתר הזה זה לא עבודה! הבטחת לה שתגיע הפעם! … הבטחת!' היא קראה, הניחה בכוח את הספל על השולחן ונעמדה
'כמובן' הוא אמר, קפוא 'אני שקרן מרושע ולא אחראי'
'היא אמרה שהיא דפקה בדלת פעמיים, שבוע שעבר ולא פתחת, פעמיים!'
'לא הייתי בבית'
'בטח' ליאור נחרה, מקפלת את ידיה על חזה 'אתה בבית. אתה תמיד בבית!'
'טוב. בסדר. שיקרתי. אני שקרן. אני שקרן מרושע. אני- – '
'תפסיק כבר לומר את זה לעזזאל! תפסיק! די!' היא הביטה בו מתנשפת, עיניה מבריקות 'היא רק רוצה לעזור לך, כולנו רוצים… אבל, למה אתה חייב להיות כל כך בלתי אפשרי? למה? לשבת נעול כל היום בבית ככה, למה?' היא התקרבה אליו, קולה הופך עדין ורך כמו ענן 'אני כאן, מייקל, אני כאן. רק תגיד לי מה לעשות, איך לעזור, תגיד לי מה ישלך, מה…מה?' ידייה ירדו אל כתפיו באיטיות והוא מצמץ לרגע 'אני בסדר גמור'
'מייקל- -!'
'אני בסדר גמור' הוא חזר קולו נטול רגש ופניו ישרים. היא התרחקה ממנו, דמעה שחורה מציירת פס על לחייה 'מה, תגיד לי, מה אי פעם עשינו לך? מה?!'. הוא היה יכול לראות את אגרופייה נקמצים, שפתייה מתהדקות ומצחה מתכווץ (נגיעת אגודל אחד והוא יתיישר)
הוא לא ענה והיא המשיכה להביט בו עוד רגע ארוך אחד, שוב: כאילו היא מחפשת משהו, כאילו היא מצפה למשהו, אח"כ היא לקחה את הז'קט והלכה, הדלת נסגרת בשקט מאחוריה.
הוא נשאר לשבת על השיש עוד כמה דקות, גומר את הקפה ומביט בדובים שליאור השאירה על השולחן. הוא שנא את הרגעים שאחרי הביקורים שלה, תמיד, הידיים שלו היו רועדות והזיעה הייתה מצטברת לאט.
'בסדר' הוא הכריז לבסוף והניח את הכוסות בכיור בלי לקרוא בהם.
'בסדר' הוא הכריז שוב, הוא נגב את עיניו, אפילו שהם הי יבשות, חייך וחזר לחדר. המיטה היית סטורה והשלט של הפלייסטשיין היה זרוק על הריצפה לידה.
הוא הרים אותו והתיישב
'בסדר' הוא לחש והתחיל לשחק, הוא היה עייף כלכך