על הומוסקסואלים ודיכוי

הוא הלך ברחוב, מסתכל לכל הכיוונים, רק ליתר ביטחון. אסור לו להיות שאנן, חשב לעצמו כי במצבו ובהתחשב במה שהוא עומד לעשות… די, הוא אפילו לא רוצה לחשוב על כך. אפילו החשיבה על דבר כזה עלולה לעלות לו במחיר רב.
הוא תהה היכן הם קבעו להיפגש, מכיוון שהוא עצמו לא היה בטוח בדיוק באיזו כתובת המקום נמצא והעדיף לא להתקשר, כי הסיכון היה רב מדי. למען האמת, הוא שנא את עצם הידיעה הזו, שלא משנה מה הוא עושה, תמיד יכולים לצפות בו. ברחוב, בביתו ובייחוד בבית הספר. שם היה צריך לשמור על התדמית הזו, של הנער הנורמטיבי, המאוהב עד כאב בלוסיה טיילור.ואף על פי שלוסיה הייתה אדם נחמד למדי, הוא פשוט לא הרגיש משיכה אליה. לפעמים חבריו שאלו אותו אם כבר פמפם אותה, במעין צחוק כזה, אך הוא פעם לא הרגיש בנוח עם כך. אם רק היו יודעים, חשב לעצמו, מי אני באמת… הוא פשוט היה מוכרח לחיות חיים כפולים, לעטות על עצמו מסכה בכל פעם שיצא את הבית, ולמען האמת, גם כשהיה בביתו. הוריו כנראה לא היו מקבלים את העובדה הזו. טוב, הוא הרי לא יכול להאשים אותם, נכון? כלומר, המדינה דואגת להפיץ את המסר הזה בצורה הטובה ביותר. מאז בית הספר היסודי, למען האמת. והוא כבר התחיל להתעייף מלחיות כך, חיים כפולים, מלאי מסיכות ושקרים. הלוואי והיה יכול להיות הוא עצמו, אך ידע שזה בלתי אפשרי. או לפחות בזמנים האלה, זה בלתי אפשרי, אלא אם הוא רוצה למצוא את עצמו במוסד שבו יזכירו לו מדי יום ביומו שהוא לא נורמלי, שמשהו בו או לפחות במוחו, חולני.
הוא התנער ממחשבותיו הטורדניות מכיוון שידע שהוא מוכרח למצוא את הכתובת שנתן לו במהירות האפשרית. המחשבות המדכאות האלה לא יעזרו לי, חשב לעצמו. למרות שכמה פעמים בחודש האחרון, הוא דמיין לעצמו מה יקרה אם ייתפס. המסלול היה כמעט ובטוח מראש. הוריו כנראה יתנערו ממנו לחלוטין, יגידו שלא הייתה להם שליטה על כך לרשויות. מובן מאליו שלא יקבלו אותו כמו שהוא וזה מה שהעציב אותו במיוחד, שיוכל להיות חלק במשפחה רק אם יעמיד פנים שהוא מישהו אחר, הבן המושלם, השחקן בנבחרת הכדורגל בעל הציונים המושלמים, עם החברה שנלקחה מחלום אגדות. אבל לעולם, לא מי שהוא באמת, אף פעם, לנצח. והוא פשוט צריך להתחבא, לא להסגיר את מי שהוא באמת, כי התוצאות יהיו הרסניות, לא רק מבחינתו, אלא גם מבחינת משפחתו.
"נו, נראה שבכל זאת הלכת לאיבוד." הוא שמע קול מאחור, שהבהיל אותו עד עמקי נשמתו. הוא זיהה את הדובר שמאחוריו, אך לא היה יכול אלא להיאנח ברווחה. הוא פחד שמדובר במישהו קצת פחות ידידותי.
"לא הלכתי לאיבוד," הוא אמר במחאה והסתובב אל הקול, "סתם הסתובבתי באזור."
"בסדר, פטינסון," אמר הקול בגיחוך, "חיכיתי לך כבר לפחות שעה, ואתה הוא המקדים בינינו, בדרך כלל."
"זו לא אשמתי שהמיקומים האלה מעורפלים כל-כך," הוא אמר בגיחוך, "בפעם הבאה אשמח שתבחר מיקום שקצת יותר קל להגיע אליו, ריק."
"המתוקה מתלוננת על כך שקשה לה להגיע," אמר ריק בגיחוך, "אבל, היא יודעת טוב מאוד שכל המוניטין שלה עלול להיהרס."
"תפסיק כבר," הוא אמר בכעס לנוכח עוקצנותו של ריק. "כל המקומות האלה ממש מרוחקים ואתה יודע את זה טוב מאוד."
"אני רק אומר," אמר ריק, "ששנינו-שחקן הכדורגל המפורסם," והוא הדגיש מילה בלגלוג לנוכח המבט הזועם שנעץ בו. "וחנון המחשבים שאוהב לקרוא שיקספייר בזמנו הפנוי,לא ממש רוצים להיתקל בשוטר או באוכף סדר בשעה שהם…"
"אוח, תסתום כבר," הוא קטע אותו במורת רוח. "בוא נלך ונגמור עם זה כבר."
"אתה מדבר כאילו אני מכריח אותך לעשות את זה." אמר ריק בעצב והוא ראה כיצד עיניו השחורות,שכל-כך היפנטו אותו כאשר ראה אותו לראשונה נעצבות גם הן.
"ברור שלא," אמר הוא, "אני פשוט לא רוצה שאף אחד יחשוד." ריק הנהן והוביל אותו, יד ביד במורד הרחוב. הוא תהה לעצמו מה היו חושבים אילו ראו אותו בסיטואציה הזו. כנראה שכל תצפית המושלמות הזו, ששנא אותה כל-כך,אבל היה מוכרח לשמור עליה, הייתה מתנפצת לנגד עיניהם ההמומות.
ריק הקפיד להסתכל לצדדים מדי כמה שניות, כמו חיה מבוהלת. שניהם ידעו שאפילו אם יראו אותם בסיטואציה כזו, מחזיקים יד ביד, זה עלול להוביל לאי- הבנה והוא פשוט לא רצה להסתכן בכך. ולמרות ששנא את התדמית המושלמת הדביקה הזו, ידע שעליו לשמור אותה בקנאות, כי הוא ה "אחר", הרגיש, שכותב שירה לעתים, המאוהב עד כלות ב… את הצד הזה שלו ראה ריק בלבד, וזה גם כאשר התראו לאחר הלימודים. בזמן בית הספר התנהגו כזרים מוחלטים, אפילו מילות שלום לא החליפו ביניהם. אסור שלאף אחד יהיה אפילו צל של חשד, חשב לעצמו. הכל חייב להיות רגוע ומושלם ואז, אחרי התיכון, בעזרת השתדלות רבה וכמה מעטפות פה ושם, יוכל לעזוב את המדינה וריק יבוא בעקבותיו. סוף כל- סוף לא יצטרך לפחד מכל אחד, בייחוד כאשר הם עכשיו, הולכים להם מאושרים בפינת הרחוב.
ריק הקפיד למצוא מקומות נסתרים, פינות חשוכות שאיש לא דאג להם וככל הנראה, כולם שכחו מקיומם. מקומות שהוא כינה "ספרותיים." והוא הרי ידע שריק רוצה להיות סופר משיגדל,זה היה חלומו הגדול ביותר. הבחורים בבית ספרם לא אהבו את זה כל-כך והקפידו לכנות אותו בשמות שונים ומשונים, מה שהפריע לו, אך הוא לא יכול היה לעשות עם זה דבר… לפעמים הפריעה לו העובדה שהוא וריק חברים רק מחוץ לגבולות הלימודים, שבבית הספר הוא מתייחס אליו כמו אל אוויר, כאילו ששום דבר לא מתרחש ביניהם. לפעמים חשב לעצמו שריק בוודאי נפגע מן היחס שלו, אבל מצד שני, הוא פשוט לא יכול היה לסכן את המוניטין שלו, ועוד בשביל נער כמו ריק, לפחות לא בבית הספר. זה מה שמראה על הפחדנות שלו חשב לעצמו. הוא שנא את העובדה הזו, שעמוק בתוכו, הוא ידע בדיוק מה הוא באמת. שפן פחדן שלא מסוגל לעשות שום דבר, אפילו לא למען נער שגאל אותו, לפחות לכמה שעות, מן הייסורים המצמררים האלו של העמדת הפנים שלו.
"הגענו," שמע את קולו של ריק לפתע, "תרגיש כמו בבית." הוא שמע את קולה של הדלת הנפתחת בצרימה רמה, כאילו שאיש לא פתח אותה מזה עידנים. הוא הצטמרר למשמע הקול, אבל הרגיע את עצמו מבפנים. מאז היותו בן שתיים עשרה חדל להאמין ברוחות רפאים וכל הדברים האלה.
"מה זה המקום הזה?" שאל את ריק כשנכנסו, לאחר שזה סגר את הדלת מאחוריהם.
"מחסן נטוש," השיב לו ריק בקור רוח, "לפעמים באים לפה אנשים, לעשן סמים ולארגן מסיבות," הוא אמר והמשיך. "למה, המתוקה מפחדת?"
"תפסיק לקרוא לי ככה," הוא אמר במחאה. הוא לא העז לזוז ממקומו מפחד שייפול, החשיכה הקיפה אותו מכל העברים והוא פחד שתבלע אותה ברעבונה הבלתי מתפשר.
"אל תדאג," גיחך ריק למראהו. "יש לי פנס," אמר באחת והדליק את פנסו המשוכלל, שזהר באור חזק ובהיר במיוחד. "חשבתי ששחקני כדורגל ועוד בנבחרת הבית- ספרית, אמורים להיות קצת יותר אמיצים, לא?"
"תפסיק להזכיר כבר את בית הספר." אמר הוא בכעס.
"אני מצטער," השיב לו ריק. "אתה יודע, פשוט קשה להתנתק מין האווירה שלו."
"הלוואי ולא היה קיים מקום כזה בכלל," הוסיף הוא באגביות. "לפחות לא כמו שהוא עכשיו. אני כל- כך שונא את כל התוויות האלה, אבל אין לי ברירה אלא לקיימן, אחרת כמובן יתייגו אותי כמוזר או כמתבודד, כל הדברים האלה. הלוואי והיה לי האומץ להיות כמוך, ריק."
"אני חושב שאתה אמיץ," ריק אמר לו. "אני לא חושב שהייתי מסוגל לחיות ככה, בהעמדת פנים כל יום. לחיות בשקר, פשוטו כמשמעו," הוא אמר והמשיך. "אני חושב שאני מכיר אותך יותר טוב מכל אחד אחר, אפילו מהוריך. אני מכיר את כל הצדדים האמיתיים שלך. אלו שאתה מנסה להסתיר."
"גם אתה חייב להסתיר את הצדדים האמיתיים שלך," אמר הוא. "אתה יודע בדיוק כמוני שזה לא חוקי. לפחות לא כאן."
"ומי כמוני יודע, ידידי," אמר ריק והתקרב אליו בצעד מפתיע. "אבל, מי כמוך יודע, שאי אפשר לדכא דבר כזה. לא משנה כמה תנסה וכמה יטיפו לך שזה לא נורמלי, זה מתגבר עליך. זה פשוט יותר חזק ממך. ואולי אפשר להבין מכך שזה לא כל- כך חולני כמו שתמיד חשבת, אולי אפילו דבר נורמלי." הוא אמר והתקרב אליו עוד יותר, נוגע כעת בפניו בתשוקה שהולכת וגוברת.
הוא התבונן בעיניו השחורות, עיניים שבקושי נראו כעת. אותן עיניים שסקרנו אותו מהרגע הראשון שראה אותו בבית הספר. עיניים שעוררו בו רגש שלא ידע מהו בתחילה. רגש שפשוט היה חזק יותר ממנו. ולמרות כל הנאומים בבית הספר ושל הוריו, ולמרות כל האשמה הסמויה שהרגיש לגבי זה, בכל עוצמת ליבו, בכל פעם שראה את העיניים האלה, הוא לא היה יכול לחשוב על דבר שהיה יותר רוצה מאשר להתקרב לגופו החסון ו… אפילו עכשיו לפעמים מרגיש אשמה לגבי הרגשות האלה.
הוא הרגיש איך שפתיו של ריק מתחילות לרפרף על פני אלו שלו ולא היה יכול לעצור מבעצמו. על עוצמת הרגשות שהרגיש בבית הספר פשוט התפרצה. הוא נישק את שפתיו בחושניות והרגיש את מגען על פני עורו הקר. הפנס נפל מידיו של ריק כאשר הוא כרך את זרועותיו סביבו.
"ריק…" הוא מלמל וניתק ממנו. "למרות הכל, כל- כך קשה לי, אבל אני לא יכול לעצור מבעצמי. אני כל- כך אוהב…"
"אל תפסיק." הוא אמר והחל להוריד את חולצתו בפראות. הכל היה כמו בחלום, אבל הוא ידע שהרגשות האלו אמיתיים. שלא משנה אילו חוקים יחוקקו נגד זה, הוא יודע שזה בסדר, בעומק ליבו. הוא יודע שהוא לא צריך להתבייש בכך ושהחיים הכפולים האלו הם רק מעמסה אחת גדולה. חבל שבני אדם יכולים להיות כל-כך מרובעים וצרי אופקים. חבל שהם לא יכולים לקבל את השונה כמו שהם מקבלים אנשים הדומים להם.
הוא הרגיש את מגע עורו החם של ריק בזמן שהוריד את חולצתו. החום והרגש פשוט עלו עד לנקודת רתיחה.
"אתה…כל- כך יפה," מלמל ריק בעודו בוחן את גופו בענייניות. "'אפילו כשאהיה בן שלושים, אני לא חושב שיימאס לי אי פעם מלראות את זה."
"אתה סתם מגזים." הוא אמר בגיחוך והמשיך לנשק אותו בלהט, כשלפתע שמע מעין רעש מחוץ למחסן, שהבהיל אותו עד לעמקי נשמתו. הוא מיהר להתנתק מריק, שניסה בכל כוחו לא להיראות מבהול גם הוא.
"מה קורה כאן?" הוא שאל אותו בפחד, שהחל להתפשט בכל עברי גופו.
"זה בטח כלום," מיהר ריק להרגיעו. "אולי הרעש של הרוח מבחוץ."
"מה אם אלו…" הוא לא היה יכול לסיים את המשפט, מרוב ברעד שפרץ בגופו.
"אין סיכוי," אמר ריק בעידוד. "בדרך- כלל השוטרים לא פושטים על המקום. גם בדרך כלל להם אין להם סיבה. ואנחנו גם שומרים על דיסקרטיות."
הוא חזר לנשקו, חזר לאותן עיניים שחורות כל- כך, כמו בריכות של זפט, למרות שלדעתו, הביעו כל- כך הרבה יופי. עוצמת הנשיקה הייתה הרבה יותר גדולה מעוצמת נשיקתו עם לוסיה טיילור, שלמרות שהייתה נחמדה למדי, הוא ידע שגם היא לא תוכל להבין את מה שהוא מרגיש. עם ריק היה יכול לחלוק את הכל וככה הוא חש כשהרגיש את הבל נשימתו עליו.
הם המשיכו בתשוקה גוברת, מרגישים כל אחד את עוצמתו של האחר עד שאפילו החלו להוריד, האחד לשני, את מכנסיהם. זו הייתה תחושה של אהבה שלא יכולה לגווע, למרות כל המכשולים. אהבה לא שגרתית, אך אהבה ככל האהבות בדרכה שלה. ולמרות שלל החוקים, האהבה הזו הייתה חייבת למצור פורקן. וככה הוא הרגיש כשהיה דבוק בעוצמה אל ריק, עד כדי- כך שפשוט לא היה יכול להינתק ממנו. שניהם נשענו על הקיר והיו נתונים בנשיקה שהלכה והתלהטה מרגע לרגע. כל העמדת הפנים שלו התמוטטה ברגע אחד והוא הרגיש שמחה על- כך, שלפחות יכול להיות הוא עצמו, בלי שאף אחד ישפוט אותו, נתון בזרעותיו הצנומות של ריק, שהקרינו כל-כך הרבה חום.
הם היו נתונים בדבר הזה כל- כך עד שאפילו לא היו יכולים לשמוע את צליל הדלת הנפתחת בפראות ואת קולות הצעקות מסביב. הם היו שקועים כל- כך האחד בשני, שעד ששמו לב שמשהו אינו כשורה, היה כבר מאוחר מדי.
"נו," אמר אחד הקולות שהאיר עליהם בפנסו החזק. "חיפשנו סמים ותראו מה מצאנו." אמר הוא לנוכח שאר קולות הצחוק שנשמעו מסביב.
"לא עשינו כלום," ניסה ריק להתנגד, "ובכלל, אין לך את הזכות לגעת בנו. לא עשינו שום דבר שאינו כשורה."
"ראינו טוב מאוד מה עשיתם," הוא אמר בלגלוג וכהרף עין בעט בחוזקה באיבר מינו. ריק התכווץ מכאבים והוא שמע איך הוא נופל פרקדן על הרצפה. "וזה פקד ג'ון לירי בשבילך, טינופת," הוא חייך בשביעות רצון והמשיך. "טינופת, שמך?"
"ר… ריק בלנשטיין." הוא ירק בכאב.
"הבחור לצידו," פנה אליו הפקד. "שמך?"
הוא תהה אם כדאי להמציא שם בהיסח הדעת. אין טעם, חשב לעצמו, הכל אבוד. הוא בחיים לא חשב שהעניין יתגלה, לפחות לא ככה. הוא תכנן לברוח מכאן ברגע שיסיים את התיכון. מסתבר שלא העמדת הפנים היא שהפילה אותו, אלא רגש שפשוט יצא משליטה. הוא ידע בליבו שהיו צריכים להיות זהירים יותר. לעזאזל. עכשיו זה כבר לא משנה.
"קדימה," הפקח שאג לעברו, "אני מחכה."
"פיטר פטינסון." הוא השיב.
"ואתה משחק או שיחקת בעבר בנבחרת הכדורגל של התיכון האזורי?" הוא שאל אותו בעניינות.
"אני עדיין משחק." הוא סינן.
"נו, נראה שגם נערים נורמטיביים יכולים להתדרדר לפעמים," הפקח אמר במעין סלידה מלווה בצער. "וחבל שכך," הוא כחכח בגרונו בחשיבות והמשיך. "קחו את שני עברייני המין האלו מכאן. איננו צריכים אנשים חולניים כאלה," הוא הרגיש כיצד עוד ועוד אנשים הולכים וקרבים אליהם, מעמידים את ריק על הברכיים וכובלים את ידיהם באזיקים. הוא הרגיש כיצד הכל מתנפץ, התאפק בכל מאודו לא לבכות למול עיניו הלעגניות של הפקח, שסקרו אותו בסלידה. "הם זקוקים לחינוך מחדש, כך אני סבור. הוציאו הודעות לעיתונות על התפיסה המוצלחת הזו. אנשים יראו שאנו נאבקים בפשע," הוא אמר והמשיך בחשיבות עצמית ובשמחה לאיד. "וכמובן, נצרף תודה לממשלה המיטיבה שלנו, הדואגת לסרס אפילו את השורשים של פשעים מעין אלו." וכל מה שהוא היה יכול להרגיש בעת הוציאו אותם מהמחסן באלימות, אשמה על כך שהכניס את ריק לצרות אלו ועוד יותר, אשמה על כך שלא נזהר יותר. לעזאזל.
כעת זה כבר לא משנה, חשב לעצמו בגיחוך. לפחות לא יצטרך יותר להתחבא.