על בגדים (או: בזמן האחרון יש לי חשק להתפשט באמצע שיעורים)

בזמן האחרון יש לי חשק להתפשט באמצע שיעורים, זה לא הגיוני או פרקטי במיוחד. אני תמיד מדמיין את האנשים: ספיר וגל לוחשות בצעקות: 'תתלבש! תתלבש! תתלבש!', בר פשוט נקרע מצחוק, בעצם כל החבר'ה שלו גם (י'גנוב, י'אדיוט, י'אמה, מה ישלך?!). והמרצה לא יודע מה לעשות: הוא לא יבין על מה כל הרעש עד שהעירום יעבור בלחשושים נדהמים במורד האולם ויגיע אל המקרן, אל השולחן, אליו. אליו.
שיט. זה יהיה כלכך מביך.
אני אשב קפוא כמו איילה באור פנסים ואחשוב שעכשיו ולפני שתי דקות הם כמעט אותו דבר מינוס בגדים. אז למה אי אפשר לחזור? למה? למה? מה?
אבל זה כמו גירוד, הרצון הזה להתפשט. הצורך. אני קומץ ידיים לאגרופים ומנסה להקשיב להמשך השיעור.
בגדים הם דבר כלכך מוזר, כלומר רק בחורף הם באמת הגיוניים (קר, קר, קררר) אבל בשאר הזמן כפתורים הם האויב ושרוכים רק גורמים לאנשים לעצור אותי באמצע הרחוב ('תזהר לא ליפול! השרוכים שלך פתוחים, תיזהר, תיזהר, תזהר!'. רק שזה לא באמת משנה- הם תמיד נפתחים שוב. ועוד אף פעם לא נפלתי עליהם או בגללם. נפלתי סתם כך) וגרביים הם כמו מתמטיקה לדסקלקולים (אתה מצפה לזוג, יוצא אחד. אתה מצפה לשלם יוצא לא-שלם) וכובעים חוסמים את שדה הריאה וחולצה ומכנסיים הם עוד דבר שצריך לקלף בדרך למיטה (כאילו הייתי תפוז או בצל. אני לא בצל) וזה מעייף ומסורבל ומציב יותר מדי בחירות בכניסה לארון (שחור או שחור או כחול? שחור וכחול?)
אבל זה בסדר. כלומר –
הייתי מת בלי בגדים; זה יהיה מביך מידי.
אני עוצם עיניים ויכול לראות את עצמי עומד ככה בפני הכיתה, עור ברווז, עיני כלב וקפאון דמוי אופסום (אני אחשוב: אני מת. אני מת. אני מת)
שיט. אני מחבק את עצמי על הכיסא, לופת את הסוודר שלי חזק (כחול)
'אתה בסדר?' אורטל לוחשת לי עם גבות מכווצות ורוח רפאים של חיוך
'כן. כן' אני מהנהן, נאחז בעצמי, קומץ אגרופים 'פשוט קר. ממש קררר'
'נכון' היא מסכימה וחוזרת לסכם ( ידייה עונדות כפפות חתוכות)
אני נאנח, היא לא יודעת שבזמן האחרון ישלי חשק מוזר ודפוק להתפשט בשיעורים.
כמו גירוד, כמו שיעול, כמו טירוף