עלייך ועל סוד

היום יצאת נגד 'שירה מודרנית'. הסברת: 'זה כלכך מעורפל עד שאי אפשר להבין מיזה כלום. זה יכול לומר משהו אחד או הכל. ואם זה ככה, אתה מבין- אין לזה בעצם שום משמעות'
אח"כ התחלת לנאום על העקרון של פופר ('זה אותו דבר' אמרת) וספלי תה פצפוניים וצחקת
אבל בכל זאת הסכמת איתי שהמשפט: 'שקט שקט בני נחרישה, כאן צומחים קברים' הוא נפלא
'אני לא אומר שכל השירה המודרנית גרועה' הצתדקת 'פשוט חלק גדול נטול מקצב ומשמעות. כמו סיפור קצר עם מילים גבוהות וערפל'
'בסדר' אמרתי ותהיתי: מה הופך שיר לשיר?
לקחנו את האוכל שהזמנו והתישבנו, בפינה, ליד החלון.
התגעגעתי אלייך, אני מתגעגע אלייך אפילו עכשיו, אכלנו, דיברנו סתם וכעסתי עלייך קצת כי התנהגת כאילו אתה מבין הכל. כאילו הכל פרוס לפניך כמו קו. כאילו הכל מובן מאליו.
אבל ככה אתה וזה בסדר.
אמרת: 'אני יודע שאני נשמע יומרני'
אמרתי: 'זה בסדר אם זה נתמך במציאות' ואתה צחקת 'אתה יודע, כל פעם שאני כותב אני מרגיש יומרני כלכך, ובכלל, אני מסוגל לכתוב רק בפלאפון או במחשב, לכתוב על דף, זה כבר…' נשפת ופרסת ידיים. הסכמתי איתך; צריך להיות חתיכת מנופח כדי לכתוב שיר, לבחור את המילים, לשים פסיקים באמצע משפט ולקרוא לשמש: 'זעקה של אש ויופי', אבל צריך להיות גם כך כדי להחליט בין הספר הזה לספר הזה, בין הנושא הזה והזה, ובעצם בכל דבר. (קומבנטוריקה של בקבוקי חלב; טרה או תנובה או יטבתה? )
'כתבת משהו בזמן האחרון?' שאלתי ואתה אמרת שלא: 'אין לי זמן, אבל אם כל הרעיונות שיש לי, אם היה לי, כבר היה לי ספר'
והאמנתי לך וקללתי את עצמי. הלוואי שהחסמים שלי היו ריצתו של הזמן, הלוואי. אני מקנא בך על זה קצת, אתה יומרני אבל מותר לך כי אתה אסוף כלכך, מגובש. אתה פונקציה מכונסת: עקום הרוויה שבאינסוף.
'קראתי פעם שקורט וונגורט אמר שכדי לכתוב טוב צריך לכתוב למישהו… לחשוב עליו כשאתה כותב, זה לא צריך להיות- – כלומר היה לו אישה אבל הוא אמר שהוא תמיד כתב לאחותו… מבין?'
חייכתי, זה נשמע נכון 'אז למי אתה כותב?' שאלתי כי ידעתי שלא תגיד אם לא אשאל
'לך' אמרת ולגמת מהלימונדה שלך
השתנקתי: 'מה, באמת?'
הסתכלת עליי, אף פעם לא היית מהסוג שחוזר על דברים פעמיים
הרגשתי את החיוך שלי מתחדד: 'וואו, תודה'
אבל אתה רק הבטת בי במבט לא מתרשם 'על מה?'
ואני הנחתי לזה, ככה אתה וזה בסדר. אבל כשגמרנו לאכול ויצאנו אל הכפור שבחוץ הלב שלי עוד היה חמים ונעים.
אתה יודע, אנחנו שונים כלכך. שונים מידי. אתה זרם מתחת למים ואני האדווה שמעליהם, ועם ההבעה החתומה שלך והבדיחות שלך על עצמך ואנשים אני פוחד שתחשוב אותי למטומטם, לילד.
וכשאני כותב לפעמים אני כותב לעצמי: במובן הכי לא נרקססטי שיש. זה כמו סוד.
לסוד מותר להיות רע ומכוער. לסוד מותר לצוף בערפל, להסתתר בהכל שהוא בעצם לא-כלום.
אבל עכשיו, כשאני כותב לך, זה נורא, כי הסוד עדיין קיים רק שכרגע אני מנסה, בסוד, לכסות את הסוד.
הייתי רוצה לכתוב שאתה לא מבין הכל, אבל מה אם אתה באמת כן?
אני פוחד ואני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך מאוד
ויום אחד אני אכתוב שיר שידבר על הכל שזה בעצם לא-כלום אבל אני אדע (ואתה לא) שהוא בעצם מדבר עלייך, באהבה