עונש עצמי
יש רגעים כאלה,
שבהם מתחשק לי שכולם יעלמו,
ילכו רחוק ממני.
בא לי שקט אין סופי
ושלווה.
בלי אף אחד סביבי,
רק אני ואני.
רוב הזמן,
זה לא קורה כמובן.
ובמקום השקט,
אני מקבלת אינסוף זמזומים סביבי,
כל אחד רוצה משהו,
לכל אחד יש מה להגיד,
מזמזמים בלי הפסקה.
ואז, לאט-
משהו מבעבע בתוכי,
זה מתחיל בבטן,
רותח לאט,
ואז מטפס,
מעלה מעלה,
אל החזה והגרון,
מתיישב שם,
ומאיים להתפרץ.
אני לא מניחה לזה לצאת,
אין לי כוונה לזרוע הרס.
ובינתיים,
בעבוע,
שריפה
ונשיכת שפתיים.
זה נמשך כמה דקות,
לפעמים פחות,
רק עד שאני נושמת עמוק.
אני מזכירה לעצמי,
כעס – הוא עונש עצמי.
ואז,
לאט לאט,
באורח פלא כמעט,
זה נרגע.
מתקרר,
מתמוסס בתוכי,
ונעלם כמו לא היה.
עד הפעם הבאה.
תגובות (4)
איזו דרך יפה לבטא תחושת כעס חנוק וכאב שאי אפשר להוציא החוצא. אני מאוד אוהבת את התיאורים של החום והבעבוע. זה מזכיר לי הר געש שעומד להתפרץ, ואני חושבת שזה הולם בדיוק את הרגש שאת מנסה להעביר. אני אישית חושבת שהייתי מעדיפה שיהיה לשיר הזה מנגינה כלשהי שאפשר לדמיין בזמן שקוראים, אבל אלה רק העדפות המוזרות שלי. לדעתי ממש מוצלח!
היי לך,
תודה רבה! שמחה שנהנית לקרוא :)
יש כל כך הרבה פעמים שרק ככה אני מרגישה. כאילו כולם חושבים שהדעה שלהם היא היחידה והיא הכי מעניינת ובתכלס זה לא משנה מה אגיד כי אף אחד לא באמת מקשיב לרצונות שלי.
שקט זה דבר כל כך מבורך שגם ברגעים שאני חושבת שנמאס לי ממנו אני משתדלת להזכיר לעצמי שהוא עדיף על פני השאר.
אהבתי מאוד את הקטע והכתיבה.
אנשים אוהבים להיות "יודעי כל", ובמצבים כאלה באמת שאין טעם להתווכח או לנסות לשנות את דעתם.
פשוט תעשי את מה שאת חושבת, והשאר? Let them run their own race.
שמחה שאהבת את הקטע! :)