עולם טוב יותר.

"לילי תרדי למטה, עכשיו!" צעקתי לבתי בפעם החמישית. מייקל היה בזרעותיי וניסיתי להרגיע אותו, אט אט הוא נרגע ונרדם. לילי לא השיבה לי, או ירדה למטה כבקשתי. הנחתי את מייקל בעדינות בלול, וכיסיתי אותו בשמיכה מעוטרת בדובונים.
עליתי לחדרה של לילי בכעס רב, כמתכוונת לרגוז עליה. נכנסתי לחדר, הוא היה הפוך, בגדים ושקיות חטיפים היו מפזורים ברחבי החדר. ניגשתי אליה נראה שהיא הייתה שקועה במשהו במחשב שלה ולא שמה לב אלי. ידעתי שאסור היה לקנות לה מחשב משלה, זה גוזל לה זמן רב שבו יכלה לעשות דברים מועילים יותר, חשבתי לעצמי. ורגע לפני שפצחתי בנאומי הכעוס, ראיתי במה שהייתה שקועה. אנורקסיה, מחלה שהייתה נפוצה לפני כעשרים שנה, אך היום היא לא נפוצה כלל בעקבות תרופה שנמצאה, והאנשים שכן חולים נמצאים במרפאות מיוחדות. קראתי בתדהמה הולכת וגוברת, והמשכתי לקרוא. התסמינים של המחלה הזו: הרעבה לטווח ארוך, כלומר אי אכילה של כמה ימים ואף שבועות. "לילי, תסגרי מיד את מה שאת קוראת!" צעקתי על בתי בזעם רב, "בבית הזה לא, קוראים על דברים הרסנים!". המשכתי בכעסי, כה לא רציתי שתיחשף למשהו כל כך לא בריא, שנוגד את הטבע. היא סגרה את החלון במהירות,סובבה אלי את ראשה, והביטה בי בעייני השקד שלה. "תוכלי להסביר לי מאין לך האתר הזה, ואיך הגעת אילו?!" שאלתי בחומרה, "הגעתי.. הגעתי בטעות", נתקפה גמגום "אמא, בבקשה תסבירי לי על זה, למה מסתירים מאיתנו דבר כזה?!" המשיכה בדיבורה כעת דיברה בשטף, והוסיפה לקולה גוון מתחנן. "אני מעדיפה לא לדבר על כך, אני מבקשת ממך שזו תהיה הפעם האחרונה שתקראי על הדבר האיום הזה!" המשכתי באותו הקו התקיף. "בבקשה אמא!" התחננה ידעתי שהיא רעבה למידע, ואם לא אסביר לה היא תלך לקרוא במקומות אחרים ומקומות אלו היו ככל הנראה היו מקומות הרסנים, הרהרתי ביני לבין עצמי. "טוב, אסביר לך אך בבקשה הבטיחי לי שכל מה שאני הולכת לספר לך כעת, לא יצא מפה או לא תעשי במידע שאגיד לך משהו הרסני כלפי עצמך או כלפי הסביבה ברור?!" שאלתי בתקיפות. "מבטיחה", אמרה ותתלה בי את עיינה בסקרנות. לא ידעתי במה להתחיל רציתי להגיד למה מידע מתומצת, ולא הרסני. "שהייתי נערה, בערך בגילך הייתה תופעה כזו של בעיקר נוער, שמחליט שהוא לא שלם עם הגוף שלו מכל מיני סיבות, ומחליט שהוא חייב לרדת במשקל וכל האמצעים מקדשים את המטרה, גם אם האמצעים לא בריאים, אפשר להגיד גם חולניים מעט".
דיברתי בשטף והשתתקתי, שוב היה לי ספקות אם אני עושה את הדבר הנכון, כבר התחלתי אין מקום להתחרט שכנעתי את עצמי והמשכתי. "הם הרעיבו את עצמם, לא אכלו כמה ימים או שבועות ואם כן אכלו אז זה משהו בעל ערך קלורי נמוך, וגם זה מעט מאד. הם גם כן עשו ספורט בצורה מוגזמת, וחולנית ועד מהרה זה התפשט כמו מגפה". בחנתי את פניה של לילי, היא הייתה נדהמת. "חשבתי שבאינטרנט סתם שיקרו, שזאת הייתה המצאה של מישהו משועמם במיוחד", אמרה "לצערי זה לא היה דמיונות של אנשים, זה קרה" "וזה הוביל למקומות לא טובים היו מחלקות מיוחדת רק לאנשים או נערים כאלו, אנשי מקצוע קראו לזה מחלה שהיה נורא קשה לצאת ממנה" "ובולמיה, או משהו בסגנון?" שאלה והביטה בי במבט שואל. ייחלתי לכך שהיא לא קראה על זה, שהגיעה "רק" לאנורקסיה אך כנראה שלא. "זה אכילה בכמויות גדולות, ואחר כך הקאה של הכל, הם הכריחו את הגוף להקיא וגרמו נזק רב לגופם", אמרתי ונזכרתי בימים הללו כנערה איך גם חברתי הטובה נטשה נסחפה אחרי המגפה הזו. לילי שתקה, נראה שהייתה שבעת רצון מהמידע שקיבלה ,לא רציתי לתת לה מידע נוסף. "תבטחי לי שוב ששום דבר לא יוצא מכאן או שאת עושה בכך שימוש הרסני לך או לסביבתך" הרגשתי שאני צריכה לשמוע ממנה את ההבטחה הזו שוב, להיות רגועה. "מבטיחה" אמרה היא חיבקה אותי ואני הייתי כה שמחה שילדי גדלים בעולם טוב יותר.