עולם אכזר

~תקראו קודם את רציתי להוסיף~
שינאה לפי מראה
זה פוגע, זה כואב
לתקוף כי אני נראה שונה
ושום דבר לא ישתנה
להסתכל במראה ולהוריד את הראש
ובכל מקום יש סיבה לחשוש
.
.
.
העולם הוא קר ואפל
והשנאה היא דרך חיים
כאב השכחה גדול ככאב הזיכרון
לשמוח על עצמי זו הדרך היחידה
להשאר כאן גם לדור הבא
.
.
.
פצעים עוברים צלקות נשארות
והשנים שוב עוברות ועוברות
אבל בכל מקום יש אנשים
שנמצאים שם לעזור לחלשים
.
.
.
הבדידות והשקט הם דרך חיים
והאנשים כולם כרגיל-אדומים
רעים, חזקים, מפחידים, מאיימים
כך אותנו הם מתארים
אבל הם לא מבינים שהם רק על עצמם מדברים
בעולם יש גם אנשים טובים
אך הם רק לפעמים מהצללים יוצאים
.
.
.
אנשים תמימים נלקחים כשבויים
ואז כל חייהם משתנים
והלב שוב נשבר למיליון רסיסים
שבכוח לאט לאט מתוקנים
אבל רק מבחוץ, לא מפנים
(שורה לא קשורה)
להיות חזקה זה קשה, כי אף אחד לך לא דואג.
.
.
.
יושבת על הספה, ומקלידה בקצב מהיר
ובסוף יוצא סוג של שיר
שיר על אהבה ועל כאב, על בדידות ועל מה לא?
מקשרת את זה לסיפורים שאני מכירה
ומה בסוף יצא?